האם ידעתם שבלעדי הבהייה איננו יכולים לפתח את החשיבה? הבהייה היא כמו ערוץ שקט של קשב נטול מטרה, מבט לא ממוקד, מחשבה ללא חשיבה, כאילו לא קורה כלום, אף שקורה הרבה.

בהייה כמוה כהרפיית המחשבות, ושחרור מוחלט ממטרות ומרצונות והיא מתרחשת כשאנחנו לא חושבים כדי לפתור משהו או כדי להשיג משהו. אלא מניחים למחשבות, להרגשות ולרעיונות לבוא אלינו. בהייה יכולה לקרות כאשר אנו עושים פעולות בהם הראש לא נדרש לחשוב, למשל כשאנו מתקלחים.

אי אפשר לגרום לבהייה להתרחש בכוח. כל ניסיון להכריח את ההשראה להגיע, רק מרחיק אותה, ואם יבצבץ קצה של רעיון ותנסו להושיט יד ארוכה מדי בכדי לתפוס אותו, הוא יחמוק ללא עקבות.

אחרי הבהייה באה הקליטה, שכל חמשת החושים משתתפים בה. הקליטה כמוה כעיבוד נתונים, קצת כמו מחשב. במצב קליטה אנו אוגרים מחשבות, אוספים רעיונות, וממלאים את ״הבנק״ של עצמנו בזרעים של סיכויים.

לבסוף מגיע השידור שבו אנחנו מעבירים הלאה את האותות או הרעיונות שקלטנו. ניתן לראות את השידור כמו הנבטת הסיכויים, כאשר הגרעין הופך לנטע, ושני עלים ראשונים בוקעים מן האדמה ויוצאים לאור. כולנו משדרים במידה שונה. כך אנו מתקשרים את הרצונות, הרגשות והחוויות שלנו לאחרים.

הסיפור הפעם הוא של רועי שוחט שהיה נער ביישן, ובחר לקלוט את החיים מאחורי עדשת המצלמה. לימים, אחרי טלטלות רבות, הוא אזר אומץ והקים תחנת רדיו כדי לשדר את סיפורו

ואת סיפוריהם של אחרים, ולהפיץ אותם.

---

לשדר חיים טובים

מאת רועי שוחט

התאהבתי בה מהרגע הראשון והודעתי לעצמי שכשאהיה גדול אהיה צלם.

חמוש במצלמת הרפלקס שקיבלתי מהורי במתנה בגיל 13, הרגשתי בטוח ומלא אומץ. רועי, התלמיד הגרוע וחסר הביטחון נעלם, ובמקומו הופיע נער צעיר שתפקידו לקלוט את הרגעים הגדולים בעדשה, ויחד איתה להיות אחד מהחברה.

בבית בניתי מעבדת צילום קטנה, ששחזרה והקימה שוב לתחייה את המסיבות, הטיולים והרגעים המרגשים של הכיתה, שנתנו לי עוד זמן להישאר על הבמה. החבר’ה ממש חיכו לתמונות שפיתחתי, והרגשתי שאני והעדשה קולטים יחד עולם ומלואו. היום, כשלכל אחד יש מצלמה ומעבדת פיתוח בכיס, כולנו צלמים.

אחרי הצבא התחלתי ללמוד צילום באופן מקצועי, ותוך כדי הלימודים פתחתי סטודיו גדול בתל אביב. מהר מאוד התחברתי לחברות גדולות והפכתי להיות צלם הבית שלהן. המצלמה נתנה לי הרבה ביטחון ותעוזה, והרגשתי שמאחורי המצלמה אני יכול להתחבא ולהיות מוגן מאוד.

השנים עברו, והמשכתי להתחבא, בעיקר מעצמי. בגיל 36 חוויתי משבר אישי גדול מאוד. התגרשתי ועזבתי את הבית, אך שמרתי על הקשר עם ילדיי. הגעתי לתל אביב עם שקית ניילון ודיסקים שאהבתי. הייתי עצוב ובודד. הבנתי שאני צולל נמוך ושאם לא אפעל ואקח אחריות זה יגמר רע מאוד. החלטתי ללכת לסדנה של מודעות עצמית שניערה אותי באיטיות.

כמה חודשים לאחר מכן, התעוררתי לפתע באמצע הלילה וצעקתי לעצמי, כאילו משום מקום, שטוב לי. זה מאוד הפתיע וריגש אותי. הבנתי שאם הצלחתי לעשות את הטרנספורמציה לטוב, אני חייב לספר על כך הלאה, וברגע אחד של הבזק מחשבה החלטתי שאני הולך להקים תחנת רדיו, מהבית.

החלטתי שבתחנה אשדר רק תכנים שעושים טוב ומעצימים את המאזינים. לא חדשות ולא פוליטיקה, רק שיח על יחסים בין אנשים, במטרה ליצור הקשבה ואהבה, ולחזק את הנושא של קבלה עצמית ונתינה. המצלמה שבזכותה גיליתי שאני יכול להתחבא ולהנציח תמונות של רגעים מרגשים, הפכה לדרך שלי להנציח את אלו שהגיעו לאחוז במיקרופון, ולקבל אומץ, כמוני.

כשהתחנה עלתה לאוויר, הזמנתי אחרים לשדר. בשלב מסוים התחלתי לשדר ולהגיש תכניות בעצמי. הרגשתי איך תהליך הפרידה מרועי הישן מתרחש לנגד עיני, אל מול המאזינים. רועי הצלם, הנחבא אל הכלים, הפך לשדרן שמעז לפרוץ דרך עבור אחרים, וגם עבור עצמו.

השידור איפשר לי להיות רגיש, להיחשף ולהיות שקוף בעצמי. בשלב מסוים הבנתי שזה ממש כלי טיפולי, ולמדתי אימון עצמי, כדי שאוכל לשלב במקצועיות בין כל האהבות שלי: צילום ושידור, והייעוד שמצאתי, להעצים אנשים.

לפעמים אני מרגיש כאילו אני בנקאי של סיכויים. אנשים שונים באים ומפקידים מאחורי המיקרופון את הפחדים, החלומות ואת הטובות שבמחשבותיהם

כאשר אדם מקשיב לקולו באוזניות, ובנוסף משמיע את עצמו לאחרים, זו חוויה שאין שני לה. ״העלייה לשידור״ היא עלייה במלוא מובן המילה, ואני דואג להנציח אותה ממפגש למפגש.

לפעמים אני מרגיש כאילו אני בנקאי של סיכויים. אנשים שונים באים ומפקידים מאחורי המיקרופון את הפחדים, החלומות ואת הטובות שבמחשבותיהם. כשהם משדרים, הם מסכימים להתנסות באולפן הבטוח, שעברו השני אינו ידוע. גם הביישנים שבביישנים לומדים לשחרר לאוויר את המחשבות של עצמם מבלי לפחד איך הם נשמעים, ומה אחרים יגידו. עבור רבים, כמוני, אלו רגעי קסם של שינוי וצמיחה הדדית.

חוץ מאהבה וסיפורים מעצימים, אפשרתי להשתמש בתחנה אינספור פעמים כדי לגייס כספים למטרות נעלות.

היום אני מזכיר לעצמי שאני אדם מאושר, ובעיקר מלא בתשוקה ובאופטימיות, למרות הקשיים שכנראה כל אחד מאתנו חווה. בכל שבוע אני מארח אנשים בתחנת הרדיו שלי, ומשדר אופטימיות מדבקת שמגיעה גם לאחרים. זו תכלית קיומי, והמתכון שלי לחיים יותר טובים.

רועי שוחט: [email protected]

* * *

הבהייה פותחת שער לרעיונות מופלאים שמגיעים ללא מאמץ ובלי פוקוס. הם משולים לענני נוצה שחולפים בלי להשאיר סימן, ולעתים לעננים של רעיונות עם מטען משמעותי.

כאשר אחד כזה מגיח לפתע, כמוהו כברק. כאשר אנו קולטים שזהו הרעיון שחיכינו לו, נשמע הרעם. המחשבה נטענת ואנחנו עוברים למצב של קליטה. ולבסוף מגיע תורו של השידור, ענני המחשבות שלנו משדרים החוצה את הרעיונות שהתגבשו בפנים, ממש כמו טיפות של גשם.

כשזה קורה, תו אל תו מצטרפים ללחן, קוד מצטרף לקוד והופך לאלגוריתם ומילה מצטרפת למילה והן הופכות למשפט, ואז למדור שלם כמו המדור הזה, שכל כולו נולד מתוך בהייה.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן