הג'ינס המתפורר של פרופסור בארי שוורץ דרש התייחסות מיידית ומהירה. לאחר הזנחה של מספר שנים הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ומיהר בסוף השבוע לסניף של גאפ הקרוב ביותר למקום מגוריו. המוכרת הצעירה שאליה פנה ירתה לעברו צרור של שאלות בקצב מסחרר: "האם אתה רוצה גזרה צרה, ישרה, רפויה, באגי, אקסטרה באגי או גזרת מגפיים? דהויים ושחוקים או מולבנים? קרועים או שלמים? כפתורים או רוכסן? לשוורץ, שלא היה מעודכן כל כך בענייני אופנה, נדרשו כמה דקות כדי להתאושש מההלם של שטף האינפורמציה החדש, ולאחר ניסיונות כושלים לעבד אותו בזיכרונו הוא ענה בשפה רפה: "אני רוצה ג'ינס רגילים, כאלה שהיו פעם הסוג היחיד".

המוכרת הנבוכה הלכה להתייעץ עם קולגה שלה, אבל בינתיים שוורץ כבר החל לשנות את דעתו, ולא היה בטוח שהוא רוצה סתם מכנסי ג'ינס רגילים. הוא העמיס על ידיו את כל הדגמים ודידה לתא המדידה, שם בחן את עצמו במראה מכל זווית אפשרית לבוש בכל אחד מהדגמים. הוא היה בטוח שמכל המבחר הזה אחד מהם חייב להיות הג'ינס המושלם בשבילו, והוא היה נחוש למצוא אותו. לאחר יותר משעה של מדידות חוזרות והתייעצויות עם המוכרת יצא שוורץ מהחנות מותש עם מה שנראה בעיניו הג'ינס המושלם ביותר שהיה לו אי פעם.

אבל רק רגע, האם הג'ינס שבחר הוא באמת האחד והיחיד המושלם בשבילו? מה עם ההוא הרפוי שלא הספיק למדוד? וההוא הזול יותר? וההוא המולבן עם הצורות הפסיכדליות? לשאלה הזו שהשאירה בו תחושה של חרטה וספקות לא מצא תשובה מספקת, אבל היא התחברה באופן מפתיע לשאלה נוספת משמעותית יותר שהציקה לו זמן רב: מדוע הסטודנטים המוכשרים שלו לפסיכולוגיה בקולג' סווארת'מור היוקרתי בפנסילבניה, שמציע להם את כל תחומי הלימוד האפשריים, מרגישים כל כך אומללים ולא יודעים מה הם רוצים לעשות בחייהם.

את שתי השאלות האלה כבר אי אפשר היה להשאיר תלויות באוויר, וכך נולד הספר שלו, "פרדוקס הבחירה", שהתבסס על מחקרים רבים ארוכי טווח. בראיון טלפוני לאפוק טיימס הוא הסביר את מורכבות הבעיה של מה שהוא מכנה עודף בחירה, איך היא משפיעה באופן ישיר על תחושת הסיפוק והאושר שיש לנו בחיינו, וגם נתן עצות מעשיות איך אפשר להתמודד איתה.

מבולבלים מול השפע

פרופסור בארי שוורץ (67) פרסם שבעה ספרים בפסיכולוגיה ובתחומים משיקים, עשרות מחקרים אקדמיים, וטורים בניו יורק טיימס ובגרדיאן בנושאים אקטואליים, מהזווית של תחומי התמחותו.
בפתח ספרו "פרדוקס הבחירה" שתורגם ל-13 שפות (לא לעברית), הוא נותן כמה דוגמאות לשפע העצום של ההיצע מסביבו: בסופרמרקט השכונתי שלו יש מבחר של 175 רטבים לסלט, 200 סוגים של דגני בוקר ו-20 סוגים של משחות שיניים; בחנות האלקטרוניקה יש 50 סוגים של מערכות סטריאו לרכב, ו-100 סוגים של טלוויזיות; הסטודנטים שלו יכולים להרכיב לעצמם כל תכנית לימודים שירצו מתוך מבחר של עשרות קורסים; ובביקור אצל הרופא, הוא יציע לך לבחור טיפול אחד מתוך שלושה אפשריים; דבר דומה קורה בביטוח בריאות, בקרנות פנסיה, כשצריך לבחור היכן לגור, ואיפה לעבוד.

מהו הפרדוקס של עודף הבחירה הזה?

"לאורך כל השנים קיימת הנחה בחברה המערבית שהאפשרות לבחור היא דבר טוב, ולכן ככל שיש יותר אפשרויות בחירה, כך יותר טוב. נכון שהאפשרות לבחור היא תנאי מהותי והכרחי לאיכות החיים, אבל יותר מדי בחירה זה רע. הטענה הזאת מנוגדת לאינטואיציה, וגם מנוגדת למה שכלכלנים אומרים, אבל המחקרים שאני מספר עליהם בספר מראים שאנשים יכולים להרגיש גרוע יותר כאשר נותנים להם יותר אופציות".

מה זאת אומרת "מרגישים גרוע"?

"אחד הדברים שקורים הוא שבמקום להרגיש יותר חופש, אנשים מרגישים משותקים ולא בוחרים בכלום, כי הם לא יודעים במה לבחור".

אבל אם יש לי מטרה ברורה, למשל, דגני הבוקר הבריאים ביותר, קל לי יותר לבחור…

"אם המשתנים של המטרה שלנו ברורים וחדים, אז יותר אופציות זה יותר טוב. הבעיה היא שבדרך כלל אנחנו יודעים רק חלק מהמשתנים שאנחנו רוצים, ולא באופן מדויק. למשל, אולי אנחנו רוצים דגני בוקר בריאים, אבל שיהיו גם טעימים וגם זולים. במקרה כזה אנחנו צריכים להתפשר על חלק מהמשתנים, ואז אם יש יותר מדי אופציות, אנשים מתקשים להחליט על מה להתפשר, ולא קונים כלום".

כלומר, לפעמים אנשים מתקשים אפילו להחליט בשלמות מה המטרה?

"בדיוק. למשל, כשקונים מכונית אפשר להחליט שהכי חשוב לנו שהיא תהיה חסכונית בדלק, ולגבי תכונות אחרות כמו עיצוב וצבע, נבדוק מה יש בשוק. הבעיה היא שכאשר בודקים מה יש בשוק מגלים שיש 50 סוגי מכוניות חסכניות בדלק, בצבעים ועיצובים שונים, ואז לא בוחרים באף אחת מהן, כי לא יודעים איך להחליט. כלומר, לאנשים יש בראש חלקים של המטרה, אבל לא את המטרה כולה, וזה מה שמשתק אותם".

איזה קשיים נוספים יש עם עודף בחירה?

"כיוון שאין לנו זמן ואמצעים לבדוק את כל היתרונות והחסרונות של כל אחת מהאפשרויות השונות, אנחנו נוטים לבחור לפי משתנים שקל לנו יותר להעריך. אבל הם לא בהכרח המשתנים שבאמת חשובים לנו. למשל, כשקונים מצלמה דיגיטלית, בוחרים את הקטנה ביותר, כי זה משתנה שקל להעריך, לעומת משתנים אחרים חשובים יותר שקשה יותר להעריך. לכן מותגים ועיצוב מוצלח עובדים טוב כי הם מבליטים משתנים שקל להעריך אותם.
"קושי נוסף הוא שאפילו כאשר אנשים עושים בחירה טובה, הם פחות מרוצים ממה שבחרו מאשר לו היו בוחרים מתוך מספר אופציות קטן יותר. בדרך כלל מה שנבחר יהיה טוב יותר מהאלטרנטיבות מבחינות מסוימות, וגרוע יותר מבחינות אחרות. כשיש רק שתי אופציות, אף אחד לא מצפה שהבחירה תהיה מושלמת. כשיש 200 אופציות אנחנו מצפים שאחת מהן בטוח תהיה מושלמת, ולכן אם מה שבחרנו הוא טוב אבל לא מושלם, אנחנו מאוכזבים".
שוורץ כותב בספרו שההצטברות הזאת של הבחירות שצריך לעשות כל הזמן יוצרת אצלנו נטייה להעלות את רף הציפיות שלנו, להשוות לבחירות שעשו אנשים אחרים, לחרטה, ולהאשמה עצמית. ייתכן, הוא כותב, שהיא תורמת למגפת הדיכאון הקליני ממנה סובל העולם המערבי.

 מתכון לדיכאון

האם יש אנשים שזה משפיע עליהם יותר ועל אחרים פחות?

"יש אנשים שנחושים למצוא את הטוב ביותר בתחומים רבים. אני מכנה אותם 'ממקסמים'. אנשים אלה סובלים יותר כאשר יש עודף בחירה. הם צריכים להקדיש הרבה זמן ואנרגיה כדי לבדוק לעומק את כל האלטרנטיבות האחרות, ובעולם המודרני זה בלתי אפשרי. לכן הם גם נוטים יותר להתחרט ולהיות פחות מרוצים ממה שבחרו. במחקרים שערכנו מצאנו שאותם 'ממקסמים' היו מרוצים פחות גם אם השיגו תוצאות טובות יותר מאחרים. כמו למשל סטודנטים שחיפשו עבודה בתום לימודיהם, מצאו את העבודות הטובות ביותר, אבל היו פחות מרוצים מהן. אני מאמין שהרצון למקסם הוא מקור להרבה אומללות, במיוחד בעולם שמציף אותנו בכל כך הרבה אלטרנטיבות – גם בתחומים טריוויאליים וגם בכאלה שאינם טריוויאליים. בנוסף, אנשים ש'ממקסמים' בתחומים רבים נוטים להיות פחות מאושרים מחייהם, פחות אופטימיים, ונוטים יותר לדיכאון.
"לעומת הממקסמים, יש את אלה שאני מכנה 'מסתפקים'. הם מוכנים להסתפק במשהו 'מצוין' אבל לא מושלם, אינם מחפשים את הטוב ביותר, ואינם מוטרדים מכך שאולי הייתה אופציה אחרת טובה יותר".

האם זה טבוע בתרבות שלנו שככל שיש יותר כך טוב יותר?

"זה בטוח נכון באמריקה, וגם ברוב החברות המערביות, אבל פחות סביר שזה נכון במזרח אסיה. שם מושגים כמו הרמוניה והתאמה הדדית בין הפרט למשפחה ולקהילה יותר מהותיים. זה גם לא היה תמיד כך במערב. אחד הפילוסופים המובילים במערב, אריסטו, דיבר על החשיבות של מציאת דרך האמצע. למשל, אומץ לב הוא דרך האמצע בין פחדנות מצד אחד לבין פזיזות וחוסר אחריות מצד שני. כלומר, יכול להיות יותר מידי אומץ, ואז לא נקרא לכך אומץ אלא פזיזות. אריסטו חשב שמהות החיים היא למצוא את המידה הנכונה, אבל אני חושב ששכחנו את המסר הזה בזמנים המודרניים".

אתה יכול לתת דוגמה לתרבות שנותנת פחות משקל לבחירה אישית?
יש מעט מחקרים שמשווים התנהגות של אמריקנים לזו של הודים. להודים הבחירה היא הרבה פחות חשובה והם פחות מודעים לנושא. למשל, אם נכנסת לחדר והתיישבת, האמריקנים יזהו את זה כבחירה היכן לשבת, וההודים יזהו את זה כפעולה שגרתית שאין בה בחירה".
פרסמת את ספרך לפני 8 שנים. איך המסקנות נראות בפרספקטיבה של הזמן?
"בחברות השפע הבעיה רק החמירה. אף שמחקרים שנעשו מאז לא תמיד הצליחו לשחזר את אותן תוצאות שהתקבלו במחקרים שציטטתי, ואנחנו עדיין לא יודעים מדוע. אבל אם נתבונן מה קורה במציאות, יש לנו היום 20 אחוז יותר מבחר בשוק ממה שהיה כאשר כתבתי את הספר".

עצות מעשיות לדרך

שוורץ מקדיש פרק שלם בספרו לעצות איך להתמודד עם המצוקות הנובעות מעודף בחירה. "אני מאמין שיש דרכים למתן, ואפילו לסלק רבות מהמצוקות שנובעות מעודף בחירה, אבל הן אינן קלות", הוא כותב. "הן דורשות אימון, משמעת ואולי דרך חדשה של חשיבה. אבל מצד שני, יש גמול בכל צעד לקראת המטרה הזו". הסיפור הבא בספרו הוא הקדמה טובה לעצות.

"לפני מספר שנים יצאתי עם אשתי לסופ"ש ארוך בפריז. טיילנו לאטנו ביום שמשי באחת מהשדרות היפיפיות וחיפשנו מסעדה לארוחת צהריים. במסעדה הראשונה שמצאנו הצצנו בתפריט שהוצג בחוץ, שכלל הרבה מנות מפתות, והייתי מוכן להיכנס. אבל איך אפשר להיות בפאריס ולבחור את המסעדה הראשונה? המשכנו לטייל ובדקנו את המסעדה הבאה, וזאת שאחריה, וזאת שאחריה וזאת שאחריה. כל מסעדה שבדקנו נראתה נפלא. אבל אחרי כשעה של שוטטות ותריסר תפריטים, כבר איבדתי את התיאבון, וכל מסעדה נוספת שבדקנו נראתה פחות מושכת. כבר הייתי מוכן לוותר על ארוחת הצהרים. […] למעשה מה שקרה הוא שכל אלטרנטיבה נוספת הורידה את התענוג הפוטנציאלי. לאחר שעה של שוטטות כבר לא נותר באמתחתנו שום תענוג".

מהסיפור הזה אפשר להוציא מספר עצות ששוורץ נותן בספרו כיצד למתן או לסלק חלק מהמצוקות הנובעות מעודף בחירה: ראשית, הוא מציע להחליט באילו תחומים בחיים ההחלטות שנקבל הן באמת משמעותיות – למשל, עבודה או מקום מגורים – ולהקדיש להן זמן ואנרגיה, ואילו בתחומים אחרים, כמו באיזו מסעדה לאכול, פשוט לקבוע באופן שרירותי שאנחנו מסתפקים למשל רק בשלוש אופציות. נשמע קשה? לאחר שאנחנו כבר מודעים לסבל שכרוך בעודף בחירה, הוא טוען ששווה לנסות.

שנית, הוא מזכיר לנו שה'ממקסמים' סובלים הכי הרבה מעודף בחירה: מציפיות למושלמות שלא מתממשות, מחרטה על מה שבחרו, ומאכזבה. מאחר שאף אחד אינו 'ממקסם' בכל תחומי החיים, הטריק הוא לבחון באילו תחומים בחיים אנחנו מסתפקים בקלות ב"מספיק טוב", ואיך אנחנו עושים זאת, ובהמשך לטפח את היכולת הזאת ולשכפל אותה ליותר תחומים בחיים.

כמעט כולנו נעדיף לקנות בחנות שמאפשרת להחליף או להחזיר, כותב שוורץ, אבל זו טעות. כאשר ההחלטה היא סופית, ללא אפשרות לחרטה, מתרחשים תהליכים פסיכולוגיים שונים שמגבירים את תחושת הסיפוק מהבחירה שעשינו. אם אפשר לשנות את ההחלטה, תהליכים אלה מתרחשים בעוצמה פחותה. לכן עדיף להחליט ללא אפשרות לחרטה.

שוורץ נותן עצה נוספת: להתאמן בהכרת תודה על הבחירה שעשינו: "בדרך כלל לרוב ההתנסויות שלנו יש משמעויות רבות, חלקן טובות וחלקן רעות. אם מתמקדים בצדדים הלא מוצלחים של הבחירה שעשינו אנחנו מתאכזבים. לכן כדאי להתאמן כל יום בהכרת תודה על מספר דברים חיוביים שקרו במשך היום, וכך יוצרים הרגל של התמקדות גדולה יותר בחיובי. מחקרים מראים שהכרת התודה לא באה לנו באופן טבעי, ולכן צריך להתאמן, אולי אפילו לרשום כל ערב את הדברים החיוביים שקרו, אפילו אם זה קצת מביך בהתחלה. הגמול הוא הרגשה טובה יותר לגבי הבחירות שאנחנו עושים ולגבי החיים בכלל".