הכול התחיל בשנות ה-70 כשמהרישי מהש יוגי החליט להביא את המדיטציה למערב. בין החסידים הראשונים שלו היו חברי להקת ״החיפושיות״ שיחד עם ״הצוללת הצהובה״, ואנשי אקדמיה עזרו להפוך את מה שנקרא אז מדיטציה טרנסדנטאלית לטרנד ענקי בקולג׳ים ובאוניברסיטאות בארה״ב.

״כדי לזכות בהכרה ובהערכה במערב החילוני, מהרישי נתן חסות לתריסירי מחקרים מדעיים בפיסיולוגיה, בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה״, מספר לאפוק טיימס מיגל פאריאס (Farias), ד״ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת קובנטרי בבריטניה, שחקר את התפשטות המדיטציה במערב לאורך יותר מ-40 שנה. ״מטרת המחקרים הייתה להראות שמדיטציה באמת עובדת, ושלתהליך הרוחני יש גם בסיס מדעי״.

מהרישי עצמו הצהיר שאם מספיק אנשים בעולם יתרגלו מדיטציה על בסיס קבוע, אפשר יהיה להביא לשלום עולמי, ושבעתיד, כל מתרגל מדיטציה יוכל להתרומם מהקרקע ולשייט באוויר. כשההבטחות לא התממשו, ההתלהבות דעכה מעט, ואיתה גם המחקרים המדעיים. רק אחרי כמעט 30 שנה, בתחילת המאה העשרים, המדיטציה חזרה שוב להיות טרנד עצום במערב, והפעם בלבוש של מה שנקרא ״מיינדפולנס״.

בניגוד למדיטציה הטרנסדנטאלית, ששאפה להגיע לאחדות מיסטית עם היקום, מסביר פאריאס בספרו The Buddha Pill, במיינדפולנס השאיפה היא להגיע למודעות שלמה בלתי שיפוטית של כל המושגים, המחשבות והרגשות שלנו. ״הניסיון הזה להפוך את המיינדפולנס לטכניקה שהתרוקנה מהתכנים הבודהיסטים שלה, זו כנראה הסיבה שהפעם קל לנו יותר במערב לקבל אותה״, הוא כותב. ״והפעם, הגורואים של השיטה הם לא נזירים סגפנים, אלא אנשי מדע״.

בזכות התקשורת שקידמה את המחקרים המדעיים, מסביר פאריאס, המיינדפולנס הפך לטרנד ענקי, ולתעשייה שמגלגלת מיליונים. ספרים, תקליטורים ואפליקציות מספרים לנו שמיינדפולנס יכולה להפוך אותך למאושר יותר, חומל יותר, חכם יותר ומדוכדך פחות. אחת הפלטפורמות המצליחות להדרכה במיינדפולנס, Headspace, צברה מאז 2010 שני מיליון הורדות, ואנליסטים מעריכים את שווי החברה בכ-50 מיליון דולר.

ידוענים כמו ג׳רי סיינפלד ואופרה ווינפרי מצהירים שהם מתרגלים מיינדפולנס, ארגוני בריאות בארה״ב ובבריטניה ממליצים עליה כטיפול, ופסיכולוגים מאמצים אותה כחלק מטיפול קליני. חברות ותאגידים מציעים 15 דקות של מדיטציה בהפסקת הצהריים, בצבא ארה״ב מנסים סדנאות מיינדפולנס לחיילים לפני ואחרי קרב, ובבתי סוהר מציעים מדיטציה לאסירים. מאות קורסים וסדנאות מזמינים את האנשים המודרניים, המסוחררים מהקצב של המאה ה-21, להשיג רגעים של שקט וטרנספורמציה של האישיות. יש סדנאות לאכילה מיינדפול, צילום מיינדפול וטעימת יינות מיינדפול. יש אפילו סדנאות למדיטציה יחד עם חברו הטוב של האדם, הכלב. המיינדפולנס הפך לתרופת פלא לכל המצוקות הפיזיות, המנטליות והרגשיות, וכפתרון פלא לבעיות חברתיות.

אבל לפי פאריאס, המחקרים מראים שההבטחות לא ממומשות. ״יש אמנם ראיות בינוניות לכך שמדיטציה יכולה להגביר את הרגשות החיוביים ולהפחית חרדה, אבל פחות ברור לפי המחקרים עד כמה השינויים האלה הם חזקים ובני קיימא״. נוסף על כך, יש אנשים שבמהלך המדיטציה עולים אצלם רגשות קשים מהעבר, או טראומות בלתי פתורות, שיכולים דווקא להגביר את החרדה ואת הדיכאון, אם הם לא יודעים איך להתמודד עם הרגשות שצפו.

המדיטציה, כדאי לזכור, היא כלי השייך לפרקטיקה רחבה יותר, לדרך רוחנית כלשהי. המיינדפולנס, למשל, הוא כלי מתוך הבודהיזם. אם מקלפים מהמדיטציה את כל המעטפת וההקשר שבו היא צמחה, האם אפשר לצפות שהיא תענה לכל הציפיות שתולים בה?

מדיטציה יכולה לעזור לנו להתבונן פנימה, לתוך כל אוסף הרגשות, המושגים והדעות שצברנו במהלך החיים, שמנהלים אותנו מבלי שאנחנו שמים לב, ולאפשר לנו לאט לאט, בהדרגה, לוותר עליהם, להשתחרר מהם, ולוותר על האשליה שכל המושגים והמחשבות האלה הם ה״אני״ האמיתי שלנו. הסבל ימשיך להתקיים בעולם, אבל מתוך השקט הפנימי של ה״אני״ האמיתי שיתגלה לנו בתהליך, נתייחס אליו אחרת.

זה קורה לאט לאט, בתהליך ממושך, שדורש נחישות רבה והתמדה. אין כאן תיקון מהיר בלחיצת כפתור באפליקציה, וככל הנראה גם לא בסדנה של שמונה שבועות. זהו מסע לכל החיים עם הרבה עליות ומורדות. ד״ר ניל מיילס (Neale Miles), פסיכולוג קליני ומורה לבודהיזם, אומר בראיון לבי-בי-סי: ״במיינדפולנס [כפי שמלמדים אותה במערב] חסרה השקפת עולם וקוד של התנהגות מוסרית. בתוך מעט מאוד פגישות אפשר ללמד כל אחד להאט, להרגיש שקט יותר, ולהוריד מתח, וזה נהדר, אבל בקונטקסט המסורתי שלו, אתה גם משנה את ההשקפה שלך.

״לקחנו רק את הטכניקה, וזו הסיבה שאם אתה נותן לעובד בחברה עשר דקות הפסקה לעשות מיינדפולנס, אתה לא באמת מתייחס לעובדה שהוא עובד 12 שעות ביום. זה לא מתייחס לתרבות הארגונית של החברה, לשאיפה האגואיסטית לטפס בסולם ההצלחה, ואתה לא חושב על האפקט המצטבר של הפעולות שלך״.

מיילס נרתע מימי העבודה הארוכים והעמוסים שהוא רואה בקרב הסובבים אותו בניו יורק, שבה הוא חי כעת. ״ואז אתה נותן לעובדים 20 דקות של מיינדפולנס, ועם כל המחקרים שיש, הם מאמינים שאם הם יעשו מדיטציה קצרה הכול יהיה טוב יותר. מוכרים את זה כסוג של תרופת פלא״.

מספרים ששאלו פעם את בודהא מה יהרוס את העולם הזה, והוא ענה במילה אחת: ״חמדנות״. עם ניצול גדול כל כך של משאבים, של הסביבה ושל עובדים, האם אפשר לצפות שמדיטציה קצרצרה תפתור את כל הבעיות?

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן