בדרכו הביתה מבית הספר, מרטין פיסטוריוס בן ה-12 תכנן את המכשיר האלקטרוני הבא שיבנה, משהו עוד יותר מתוחכם מהכוכב המהבהב שתלה על עץ חג המולד. ואז הוא נזכר שלפני שיצא מהבית הוא שכח להפעיל את האזעקה שבנה והתקין במו ידיו בכניסה לחדרו. מה אם אחיו ואחותו הקטנים ייכנסו לחדר ויהרסו את עולם הלגו המופלא שבנה? אבל הכאב הצורב בגרון הציק לו יותר מדי מכדי להיות טרוד באזעקה.

מרטין לא ידע שאותו יום, בינואר 1988, יהיה היום האחרון שבו ילך לבית הספר. כאב הגרון התפתח למחלה מסתורית שהפכה את כל חייו ואת חיי משפחתו. בשבועות ובחודשים הבאים גופו הלך ונחלש. הוא הפסיק לאכול ושקע במשך היום לשעות ארוכות של שינה. גם מוחו הלך ונחלש. בהתחלה הוא שכח עובדות, אחר כך הוא שכח דברים שאהב לעשות, כמו להשקות את עץ הבונזאי שלו, וגם שכח פנים מוכרות. אימו הראתה לו שוב ושוב תמונות של בני המשפחה בתקווה לעורר את זכרונו, אבל זה לא עזר. אט אט הוא הפסיק ליצור קשר עין, שכח מי הוא ואיפה הוא נמצא, ולבסוף שכח גם לדבר. המילים האחרונות שאמר לאימו לפני ששקע לגמרי בתרדמת היו בבית החולים ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, שנה אחרי שחלה: "מתי הביתה?"