התור הארוך לא הוביל למשחק של ברצלונה, וגם לא למתקן בדיסני וורלד. אני ועוד אלפי ישראלים הצטופפנו כדי לראות פרח
מרוב אנשים לא רואים את הפרח
כל חופשה טובה צריכה בוס. מישהו שיארגן ויראה את התמונה הגדולה וישים לב לפרטים הקטנים. "קבעתי עם החברים חופשה בצפון", אני מספר לאשתי בקול נמוך וסמכותי. "מצוין", מגיעה התשובה בתוספת "נלך לתערוכת הפרח בחיפה, שמעתי שהיא ממש טובה". טובה למי? אני שואל ללא קול, שנים של ניסיון כבר לימדו אותי. הפרטים נורים בזה אחר זה: לצאת בבוקר כי יש פקקים, ארוחה לדרך, בגדים, כסף ודלק. בסרט הזה מתברר, אני מקבל את תפקיד הנהג.
אנחנו קמים בשש לפנות בוקר, מתארגנים, אוספים חבר ויוצאים לדרך. בנסיעה אני נזכר ברופא שכל הפציינטים שהגיעו אליו סיפרו לו שמרוב אנשים בתערוכה לא רואים שום פרח. "לנו זה לא יקרה", אני סומך את מזלי על המנטליות המקומית.
הגעה לחיפה ומציאת חנייה מהירה מובילים לתור הכרטיסים שבו מחכה לנו הפתעה נעימה, תור ארוך של אנשים שהזמינו מראש וקופה ריקה לבאים ספונטנית. אחרי התשלום מגיע קורא כרטיסים אלקטרוני, סדרן שמתריע על מדרגה והופ - אנחנו בתערוכה. לצד מוסיקת רקע שקטה נשמעת כריזה המתריעה על 30 דקות המתנה עד לכניסה לכל אולם תצוגה, ציון שמונה בסולם ניצן על יעילות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צילום: ציפי ניצן
