כניסה
הרשמה לניוזלטר

המוסר הקולקטיבי במלחמה מול המוסר האינדיבידואלי

ד"ר משה רט | 11 בפברואר 2024 | מחשבות | 5 דק׳

האם מוצדק להרוג אזרחים של מדינת אויב?

מלחמת חרבות ברזל נמשכת, ונדמה שלכל העולם יש מה לומר בנושא. החל מארה"ב ועד לבית הדין בהאג – כולם מודאגים מהמצב ההומניטרי בעזה ומהיקף הפגיעה ב"אזרחים בלתי מעורבים".

המציאות של הלחימה בעידן המודרני ובעזה בפרט, מעלה שוב ושוב את סוגיית מעמדם של אזרחים בשעת מלחמה. מצד אחד, השאיפה בעולם המערבי היא לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בהם, ומצד שני, ברור לכולם שלא ניתן לנהל מלחמה מודרנית עם אפס פגיעות באזרחים. חלפו זה מכבר הימים בהם צבאות אבירים היו כותשים זה את זה בשדה הקרב, בעוד האיכרים הפשוטים, נשיהם וילדיהם יושבים להם הרחק בעורף. הקודים הראשונים של מוסר מלחמה, שנוסחו בתקופות ההן, הם חסרי משמעות בתקופה של לחימה המתנהלת בשטחים עירוניים ובאמצעות טילים והפצצות, ועל אחת כמה וכמה מול ארגוני טרור וכוחות גרילה, שבמכוון מטשטשים את ההבדל בין אזרח, תומך לחימה ומחבל או לוחם בפועל. יש צורך אפוא בניסוח של קוד מוסרי חדש שייתן מענה למציאות הנוכחית.

ספרו של הפילוסוף מייקל וולצר "מלחמות צודקות ולא צודקות" (1977) נחשב ל"תנ"ך" של מוסר המלחמה. בספר זה, שהשפיע רבות על המדיניות ועל החוק הבין-לאומי, טוען וולצר שיש להבדיל בין "הצדק של המלחמה" לבין "הצדק במלחמה". לדבריו, מלחמת מגן היא המלחמה היחידה היכולה להיחשב "מלחמה צודקת" (ובמצבים מסוימים, גם מלחמת התערבות הומניטרית). עם זאת, גם במסגרת "מלחמה צודקת", יש לשמור על "הצדק במלחמה" – המתבטא בעיקר באבחנה בין חיילי האויב, בהם מותר לפגוע, לאזרחי האויב, שבהם אסור לפגוע בכוונה תחילה. כלל זה תקף, לטענתו, גם אם הצד השני אינו מקפיד עליו כלל.

שאריות ההפצצה על דרזדן, 1945 | Peter Gerhard Probst/Shutterstock.com

שתפו: