ב-23 באוגוסט 2023 נהרג האוליגרך הרוסי יבגני פריגוז'ין, מייסד כוח וגנר, כאשר מטוסו הפרטי התרסק באופן מסתורי במהלך טיסה. בדיוק חודשיים קודם לכן הוביל פריגוז'ין מרד כלפי אנשים מסוימים בשלטון הרוסי, ועורר את חמתו של הנשיא ולדימיר פוטין. צירוף מקרים? כנראה שלא הפעם.

מתברר שאנו חיים בעולם שבו עדיין קיימים מנהיגים המסוגלים להורות על חיסול יריביהם בניד עפעף, בלי לטרוח לגבי הליכים חוקיים למיניהם. זוהי מחשבה מטרידה, אבל מטרידה לא פחות היא המחשבה מה היינו עושים אנחנו אילו היינו במקומו? אילו יכולנו לחסל או להעלים ללא קושי את כל מי שנרצה, האם באמת היינו נמנעים מלעשות שימוש בכוח הזה?

רוב בני האדם נמנעים מרצח וממעשי אלימות, נרתעים מהם ומגנים אותם. אבל הדחף למחוק את מי שעומד בדרכנו או מרגיז אותנו עדיין קיים. קל להדחיק אותו כאשר כולם יודעים שישלמו מחיר כבד אם ייכנעו לו. קל גם לשכנע את עצמנו שאנחנו באמת מוסריים ושומרים על טוהר המידות. אבל כל זה עלול להשתנות ברגע שמקבלים כוח יוצא דופן, והחשש מסנקציות נעלם. במקרה כזה עלולות להישמע לפתע זמירות חדשות וצידוקים חדשים לעשות שימוש בכוח הזה.

יצירות רבות מתארות מצבים של אנשים שקיבלו את הכוח להרוג כרצונם, ועל פי רוב הן אינן אופטימיות. בספר "הכוח" מאת פרנק רובינסון, מסופר על קבוצת מדענים שגילו שאחד מביניהם – לא ידוע מי – ניחן ביכולת לשלוט על אנשים ולהרוג אותם. לאורך הספר מנסה הגיבור לגלות את זהותו של בעל הכוח כדי לעצור אותו. אולם כאשר בסופו של דבר מתברר לו שגם הוא ניחן באותו הכוח, הוא משיל מעל עצמו את אנושיותו בִּן רגע, ומחליט גם הוא לשחק את אלוהים. באופן דומה סדרת המנגה והאנימה המפורסמת, "מחברת המוות", מתארת נער בשם לייט יאגאמי המסוגל להרוג כל אדם שבעולם באמצעות כתיבת שמו במחברת המוות. גם לייט אינו מהסס להשתמש בכוחו כדי לשחק את תפקיד האל המעניש. בתחילה כלפי פושעים ועבריינים, ובהמשך כלפי כל מי שעלול לחשוף את זהותו. גם ביצירות לילדים מופיעים רעיונות דומים: באחד הפרקים של "הדרדסים", קיבלו הדרדסים את היכולת להעלים את כל מי שירצו בכך שיצביעו עליו ויאמרו מילת קסם. כצפוי, הכפר התחיל להתרוקן במהירות מדאיגה.

ובאמת, ננסה לתאר לעצמנו לרגע שהיינו יכולים למחוק מהעולם בנקישת אצבעות כל אדם העולה בדעתנו. האם היינו נמנעים לגמרי משימוש בכוח הזה? אחרי הכול, אם קיבלנו אותו זוהי זכותנו (ואולי אף חובתנו) להשתמש בו, הלא כן? מן הסתם היינו מתחילים מיד למחוק את אויבי ישראל, כמו ראשי החיזבאללה, איראן, החמאס וכדומה. אחר כך היינו עוברים על רשימות של מחבלים וטרוריסטים ומרוקנים את בתי הסוהר מהם. בהמשך היה מגיע תורם של פושעים כבדים כמו רוצחים ואנסים. עד כאן זה אולי סביר, אבל כנראה שזה לא היה הסוף. מה לגבי מנהיגים בעלי דעות "קיצוניות"? פוליטיקאים שהתוכניות שלהם "הורסות את המדינה"? אנשי עסקים המקדמים "הכחשת אקלים"? כמה קל לשכנע את עצמנו שמי שחושב אחרת מאיתנו מהווה איום קיומי לציבור או לאנושות, ושזוהי חובתנו להציל את המדינה והעולם מפניו. ומשם ועד להעלים כל מי שקצת מעצבן ברחוב או ברשתות החברתיות – הדרך קצרה. האם מישהו מסוגל להישבע בכנות שזה לא בדיוק מה שהוא היה עושה?

רק דבר אחד יכול למנוע מאנשים לשחק את אלוהים, והוא – יראת אלוהים. כבר עמד על כך אברהם אבינו בדבריו המפורסמים: "כי אמרתי, רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא). חשוב להדגיש שיראת אלוהים עליה מדובר כאן אינה זהה בהכרח לאמונה דתית – לא חסרים אנשי דת מושחתים ועריצים – אלא מבטאת בעיקר את המוסר הטבעי, את התחושה שישנן אמיתות מוסריות מוחלטות, שמי שיעבור עליהן ייתן על כך את הדין. יראת אלוהים פירושה שיש מישהו מעליי, שאין אני קובע את הערכים והמוסר, ובוודאי שלא אני המוסמך להחליט מי צריך למות. זוהי משמעות הביטוי "יש לו אלוהים" ביחס לאדם שאפשר לסמוך עליו שיתנהל בצדק וביושר. למעשה, הגרעין של האמונה באלוהים פירושו שלעולם יש תכלית מוסרית – ועם זה יכולים להסכים גם רבים שאינם דתיים.

היכולת הטכנולוגית ההולכת וגדלה בדורנו, מעניקה לאנשים רבים את התחושה שהם אלוהים. אם איננו רוצים לאבד את אנושיותנו, ולתת לכוח להשחית אותנו, עלינו להחזיר לתמונה את האלוהים האמיתי, את המוסר המוחלט – שרק יראה אמיתית מפניו יכולה לרסן את האדם ולהזכיר לו את מעמדו.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן