במשך ימים מספר, עקב העולם בדריכות אחר גורלה של הצוללת "טיטאן", שאבדה במהלך הפלגת תיירות לעבר שרידיה של הטיטניק הטבועה. הסוף המר היה צפוי מראש. עד מהרה התברר שהטיטאן התרסקה וחמשת נוסעיה טבעו. מעבר לצער על הטרגדיה, הבחינו רבים בקווי דמיון בינה לבין האסון של הטיטניק עצמה. כמו בטיטניק, גם כאן יצאה קבוצת נוסעים עשירים להפלגה על סיפונו של כלי שיט חדיש, תוך התעלמות מסיכונים צפויים וסימנים מבשרי רעות. קברניט הטיטניק לא התייחס לדיווחים על קרחונים צפויים בנתיב, משום שלא האמין שספינתו עלולה לטבוע; מנכ"ל חברת OceanGate שהשיקה את הצוללת, שהיה בעצמו אחד הנוסעים בה, התעלם גם הוא מבעיות בטיחות. הוא טען ש"בשלב מסוים, בטיחות היא בזבוז טהור. אם אתה רק רוצה להישאר בטוח, אל תקום מהמיטה". שני המקרים הסתיימו בצורה דומה, בטביעה בסמוך לאותה נקודה באוקיאנוס. נראה היה כאילו אסון הטיטניק חוזר על עצמו שנית, בזעיר אנפין.

צירוף מקרים? אולי. אבל מה שמדהים עוד יותר הוא שאסון הטיטניק לא רק חזר על עצמו – אלא גם נצפה מראש. בשנת 1898 פרסם מורגן רוברטסון את ספרו The Wreck of the Titan: Or, Futility ("טביעת הטיטאן, או חוסר תוחלת"). הספר הוא על ספינת ענק בשם "טיטאן", המתוארת כבלתי ניתנת לטביעה, אך טובעת בסופו של דבר בעקבות התנגשות עם קרחון ענק. מתוך 2,500 הנוסעים טבעו למעלה ממחצית בשל מחסור בסירות הצלה. מקום ההתרסקות היה בצפון האוקיאנוס האטלנטי, במרחק 400 מילים ימיים מניופאונדלנד. זמן הטביעה – אפריל. תיאור נבואי זה התגשם כמעט במלואו 14 שנים מאוחר יותר, כאשר טבעה הטיטניק באותו מיקום ובאותן נסיבות ב-15 באפריל 1912. אם ניקח את הספר, את טביעת הטיטניק עצמה ואת טביעת הצוללת טיטאן, הרי שלפנינו שלושה אירועים המבטאים את אותו רעיון עצמו, החוזר שוב ושוב במציאות.

מקרים דומים, גם אם פחות מובהקים, אפשר למצוא גם אצלנו. ב-26 באפריל 2018 טבעו תשע נערות ונער אחד, שלמדו במכינה הקדם-צבאית בני ציון, במהלך שיטפון פתאומי בנחל צפית בו טיילו. בדיוק באותו שבוע, 55 שנים קודם לכן, ב-22 באפריל 1963, טבעו תשע תלמידות "בית יעקב" בחוף תל אביב, כאשר נקלעו למערבולת פתאומית. בשני המקרים זינקו נערים למים בניסיון להציל את הטובעות, אך ללא הועיל. גם כאן נדמה היה שהטרגדיה חוזרת על עצמה. וכמובן ראוי להזכיר את תשעה באב, התאריך המועד לפורענות בו חרבו בתי המקדש הראשון והשני, חל גירוש ספרד והתרחשו אסונות נוספים לאורך ההיסטוריה.

האם יש משמעות לאירועים אלה? אפשר כאמור לראות בכך לא יותר מצירופי מקרים, תוצאה מתבקשת של חוק המספרים הגדולים. אבל אפשר גם להסתכל על הדברים אחרת.

האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס התבטא פעם: "אין אנו חושבים או יוצרים את המיתוסים. המיתוסים יוצרים את עצמם באמצעותנו". חוקר המיתוסים הידוע ג'וזף קמפבל עמד על קווי דמיון החוזרים על עצמם במיתוסים שונים בכל רחבי העולם. הוא האמין בקיומה של מציאות טְרַנְסְצֶנְדֶנְטִית נצחית מעבר לעולם התופעות, המזרימה בקביעות את האנרגיות שלה לתוך העולם הזמני המוגבל בו אנו חיים, כאשר המיתוסים מנסים לתאר את אותן תבניות. זוהי תפיסה דומה לזו של אפלטון, שראה את התופעות הארציות כהשתלשלות של אידיאות שמימיות המבטאות את עצמן בעולמנו.

אם מאמצים תפיסה זו, הרי שאירועים החוזרים על עצמם עשויים להיות ביטוי לאידיאה או לתבנית טרנסצנדנטית כלשהי, המבקשת להתממש בעולמנו שוב ושוב. כאשר בני האדם פותחים לה פתח, היא עשויה לשוב ולהופיע. במילים אחרות, האירועים בעולמנו לא רק צומחים מלמטה, מתוך צירופי מקרים מזדמנים, אלא גם יורדים מלמעלה, מבטאים אידיאות החותרות ללבוש צורה גשמית. זהו אחד הרעיונות מאחורי טקסים דתיים כמו חגים, שנועדו להוריד למציאות מחדש את ההשפעות שהופיעו באירועים כמו יציאת מצרים או מעמד הר סיני.

מעניין לזהות תופעות דומות הקשורות לתחום המשחק, הסרטים והתיאטרון, בהם מיטשטש הגבול בין עולם הדמיון והמציאות. כך למשל, השחקן ברנדון לי נהרג מפליטת כדור כשבועיים לפני חתונתו, במהלך צילומי הסרט "העורב" – בו גילם את דמותו של אדם שנורה למוות זמן קצר לפני חתונתו. השחקנית טאקאקו פוג'י, שגילמה את רוח הרפאים קיאקו בסרטי "הטינה", סיפרה בריאיון כי לאחר תחילת הצילומים ראתה דמות אישה חיוורת יוצאת מביתה בלילה. גם מחברים העוסקים במשחק שמעתי סיפורים על מקרים רבים בהם אירועים מההצגה החלו לפלוש למציאות שלהם. ושוב, אפשר לראות בכך צירופי מקרים – אבל אפשר גם להאמין, דווקא בגלל הדמיון המדהים בין האירועים, שישנה מציאות טרנסצנדנטית המשפיעה על עולמנו.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית