מעבר לצירוף מקרים

במשך ימים מספר, עקב העולם בדריכות אחר גורלה של הצוללת "טיטאן", שאבדה במהלך הפלגת תיירות לעבר שרידיה של הטיטניק הטבועה. הסוף המר היה צפוי מראש. עד מהרה התברר שהטיטאן התרסקה וחמשת נוסעיה טבעו. מעבר לצער על הטרגדיה, הבחינו רבים בקווי דמיון בינה לבין האסון של הטיטניק עצמה. כמו בטיטניק, גם כאן יצאה קבוצת נוסעים עשירים להפלגה על סיפונו של כלי שיט חדיש, תוך התעלמות מסיכונים צפויים וסימנים מבשרי רעות. קברניט הטיטניק לא התייחס לדיווחים על קרחונים צפויים בנתיב, משום שלא האמין שספינתו עלולה לטבוע; מנכ"ל חברת OceanGate שהשיקה את הצוללת, שהיה בעצמו אחד הנוסעים בה, התעלם גם הוא מבעיות בטיחות. הוא טען ש"בשלב מסוים, בטיחות היא בזבוז טהור. אם אתה רק רוצה להישאר בטוח, אל תקום מהמיטה". שני המקרים הסתיימו בצורה דומה, בטביעה בסמוך לאותה נקודה באוקיאנוס. נראה היה כאילו אסון הטיטניק חוזר על עצמו שנית, בזעיר אנפין.

צירוף מקרים? אולי. אבל מה שמדהים עוד יותר הוא שאסון הטיטניק לא רק חזר על עצמו – אלא גם נצפה מראש. בשנת 1898 פרסם מורגן רוברטסון את ספרו The Wreck of the Titan: Or, Futility ("טביעת הטיטאן, או חוסר תוחלת"). הספר הוא על ספינת ענק בשם "טיטאן", המתוארת כבלתי ניתנת לטביעה, אך טובעת בסופו של דבר בעקבות התנגשות עם קרחון ענק. מתוך 2,500 הנוסעים טבעו למעלה ממחצית בשל מחסור בסירות הצלה. מקום ההתרסקות היה בצפון האוקיאנוס האטלנטי, במרחק 400 מילים ימיים מניופאונדלנד. זמן הטביעה – אפריל. תיאור נבואי זה התגשם כמעט במלואו 14 שנים מאוחר יותר, כאשר טבעה הטיטניק באותו מיקום ובאותן נסיבות ב-15 באפריל 1912. אם ניקח את הספר, את טביעת הטיטניק עצמה ואת טביעת הצוללת טיטאן, הרי שלפנינו שלושה אירועים המבטאים את אותו רעיון עצמו, החוזר שוב ושוב במציאות.