רודיון רסקולניקוב, גיבור ספרו של דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו", מוצא את עצמו בפני התלבטות קשה. הוא סטודנט עני ברוסיה, בעל שאיפות גדולות להתקדם בחיים ואף להיטיב לחברה, אולם לשם כך הוא זקוק לכסף. בעלת הבית שלו היא אישה זקנה וגלמודה, רעת מזג ושנואה על כולם. אם ירצח אותה וייקח את כספה, יוכל רסקולניקוב להגשים את כל חלומותיו. הוא יכול לעשות זאת בלי להיתפס, ואיש לא יצטער על מותה. אולם למרות כל השיקולים ההגיוניים, הן רסקולניקוב והן הקוראים מרגישים שמדובר בחטא נורא ואיום, ששום דבר אינו מצדיק אותו. אבל למה בעצם?

כ-120 שנה מאוחר יותר, בסרט "שליחות קטלנית 2", התייצב ג'ון קונור הילד מול הרובוט "המחסל", אותו מגלם ארנולד שוורצנגר, וקרא לעברו: "אתה לא יכול להסתובב ולהרוג אנשים סתם כך!" המחסל, אטום וחסר רגשות מאחורי משקפי השמש שלו, שאל בפשטות: "למה?" קונור הצעיר נותר מבולבל וללא תשובה. ובאמת, למה?

המוסר הוא תופעה מופלאה בבריאה, כמעט על טבעית. לכל יצור חי יש שאיפות טבעיות לשרוד, לשגשג, להשיג הנאות ולהתרחק מכאב. אולם התחושות המוסריות של בני האדם מורות לנו פעמים רבות לפעול בניגוד מוחלט לתשוקות הכי בסיסיות הללו. בשם המוסר, אנשים נדרשים, פעמים רבות, לכבוש את ייצרם, לוותר על מימוש תשוקותיהם הגדולות ביותר, להקריב את נוחיותם, ממונם ורכושם, ולפעמים, אפילו, להקריב את חייהם. כך למשל, אוסר המוסר ליטול את חייו של אדם אחר, גם אם אפשר להרוויח מכך הרבה מאוד, ואפילו אם אדם יאבד את חייו בשל כך. הדרישה המוסרית הזו מוטמעת בנו חזק כל כך, שחכמי הגמרא לא ראו צורך לבסס אותה על הכתובים, אלא על סברה פשוטה. כאשר פנה אדם אחד לרבה וסיפר לו שאדון עירו ציווה עליו להרוג מישהו, או שיהרוג אותו, השיב לו רבה: "מה ראית שדמך אדום יותר מדמו?" (סנהדרין עד, א). הסברה נשמעת הגיונית, אבל לכאורה התשובה המתבקשת לכך היא: "עצם העובדה שזה דמי שלי, הופכת אותו לחשוב יותר עבורי מאשר דמו של אחר!" מדוע עליי למות, לדכא את יצר החיים הבסיסי ביותר שלי, כדי שמישהו אחר יוכל לחיות?

האינטואיציות המוסריות החזקות הללו קיימות אצל רוב בני האדם, בלי קשר לאמונתם והשקפתם. כמעט לכולם ברור שאסור לרצוח גם במקרה בו אפשר להפיק מכך תועלת גדולה. החוש המוסרי הרווח תופס את המוסר לא כהמלצה או עצה טובה, אלא כתביעה ודרישה הגוברת על כל שיקול אחר. יש מעשים שלא ייעשו, ולא משנה איזה רווח או הפסד עומד על כף המאזניים. את קיומן של אותן אינטואיציות אין להכחיש, אבל מה עומד מאחוריהן? האם אכן מוטלת עלינו חובה מוסרית בעלת עוצמה מכריעה שכזו, ואם כן, מהיכן היא נובעת?

בנקודה זו נחלקים הפילוסופים של המוסר לשתי אסכולות מרכזיות. האסכולה האחת נקראת "תאוריית השגיאה המוסרית" (Moral error theory), משום שלטענתה המוסר אינו אלא אשליה. תומכיה מודים בכך שאנו חשים כאילו מוטלת עלינו חובה לפעול באופן מוסרי, אבל לדבריהם, תחושה זו אינה אלא דחף שהתפתח מסיבות אבולוציוניות, משום שהוא מועיל להישרדות החברה. הוא אינו שונה במהותו מיצר המין, או מכל דחף אחר שקיים באדם. דחפים יכולים להיות חזקים מאוד, אבל הם אינם מבטאים חובה אמיתית כלשהי המוטלת על האדם.

המשמעות של גישה זו היא למעשה ניהיליזם מוסרי: אם אין באמת מוסר, אין חובות ואיסורים, אין טוב ורע. יש רק רגשות סובייקטיביים. ממילא אי אפשר לבוא בביקורת לאף אדם או חברה על התנהגות בלתי מוסרית. היטלר לא היה רשע יותר מאלברט שווייצר, וחברה ליברלית ושוויונית אינה מוסרית יותר מחברה גזענית ומדכאת נשים. גם אם אנחנו סולדים ממעשים מסוימים, זה רק רגש אישי, שאינו שונה מהותית מסלידה מפני גויאבות. וכי יש הצדקה לכפות על אנשים להפסיק לאכול גויאבות, ואף לצאת למלחמה בשל כך, רק בגלל סלידתנו האישית? הרי זה עניין של טעם וריח, ותו לא.

הניהיליזם המוסרי הנובע מתאוריית השגיאה, הוא אולי גישה קוהרנטית, אבל הוא מבקש לעקור את המהות האנושית ביותר שלנו – את ידיעת הטוב והרע – ולהציג אותה כאשליה בלבד. רבים יסרבו לשלם מחיר זה, משום שוודאותם בקיומו של המוסר גדולה יותר מהשכנוע שלהם בטיעוני תאוריית השגיאה. למעשה, ההסבר האבולוציוני עצמו רעוע למדי, שהרי המוסר דורש לא רק את הקרבת הפרט לטובת החברה, אלא לפעמים גם את הקרבת החברה עצמה, ואפילו האנושות כולה, במצבי קיצון מסוימים, כדי למנוע עוולות נוראיות. האם באמת מדובר רק באיזו מוטציה סוררת?

האסכולה השנייה והמנוגדת היא הריאליזם המוסרי. הריאליזם נותן אמון באינטואיציות המוסריות שלנו, וטוען שאכן מוטלת עלינו חובה אובייקטיבית, מוחלטת ומכריעה, לפעול בצורה מוסרית. כמובן שכאן מתבקשת השאלה, מהיכן נובעת אותה חובה? איזה כוח ביקום מסוגל להציב לנו דרישות הגוברות על כל תשוקה ורצון העשויים להיות לנו? בנקודה זאת נחלקים הריאליסטים. חלקם מנסים לבסס את המוסר על עובדות טבעיות, כאילו הוא חלק מהמציאות הטבעית. אבל ניסיונות אלה נכשלים, משום שאין שום דבר בעולם הטבע שיכול להסביר את קיומה של חובה מוסרית. מהעובדה שליצורים כואב כאשר פוגעים בהם, לא נובעת בשום צורה המסקנה שאסור לפגוע בהם, ובאף מיקרוסקופ או מאיץ חלקיקים לא התגלה "החלקיק המוסרי".

נראה שאין מנוס מההכרה בכך, שאם אכן קיימות חובות מוסריות, מקורן אינו בטבע אלא מעבר לו, במציאות על טבעית כלשהי. אולם לא די בכך שהן ירחפו בחלל כמו אידיאות אפלטוניות מופשטות. כדי שיהיו בעלות כוח מחייב, חייב לעמוד מאחוריהן רצון עליון, הקשור לתכלית הבריאה של היקום בכלל והאדם בפרט. רק כאשר מבינים שיש תכלית ומגמה ליקום, ושלאדם יש תפקיד חשוב למלא בתוכה, מובן מדוע עליו לציית לחוקים הגוברים על רצונו האישי. רק מתוך ההכרה בקיומה של נשמה בעלת קיום נצחי, שהטוהר שלה חשוב יותר מחייו הגופניים של האדם, מובן מדוע נדרשים אנשים להקריב את חייהם, ובלבד שלא יכתימו את נשמתם בת האלמוות. במילים אחרות, רק קיומו של אלוהים בתור מקור המוסר יכול להצדיק את האינטואיציות המוסריות שלנו, ולהוות בסיס למוסר אובייקטיבי ומחייב.

---

הכותב הוא רב וד"ר לפילוסופיה כללית. עוד על הנושא תוכלו לקרוא בספרו החדש "אמת וחובה – דת, מוסר ומה שביניהם"

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן