החיפוש אחר ה”חלקיק המוסרי”

המוסר הוא תופעה מופלאה בבריאה, כמעט על טבעית. לכל יצור חי יש שאיפות טבעיות לשרוד, לשגשג, להשיג הנאות ולהתרחק מכאב. אולם התחושות המוסריות של בני האדם מורות לנו פעמים רבות לפעול בניגוד מוחלט לתשוקות הכי בסיסיות הללו. בשם המוסר, אנשים נדרשים, פעמים רבות, לכבוש את ייצרם, לוותר על מימוש תשוקותיהם הגדולות ביותר, להקריב את נוחיותם, ממונם ורכושם, ולפעמים, אפילו, להקריב את חייהם. כך למשל, אוסר המוסר ליטול את חייו של אדם אחר, גם אם אפשר להרוויח מכך הרבה מאוד, ואפילו אם אדם יאבד את חייו בשל כך. הדרישה המוסרית הזו מוטמעת בנו חזק כל כך, שחכמי הגמרא לא ראו צורך לבסס אותה על הכתובים, אלא על סברה פשוטה. כאשר פנה אדם אחד לרבה וסיפר לו שאדון עירו ציווה עליו להרוג מישהו, או שיהרוג אותו, השיב לו רבה: "מה ראית שדמך אדום יותר מדמו?" (סנהדרין עד, א). הסברה נשמעת הגיונית, אבל לכאורה התשובה המתבקשת לכך היא: "עצם העובדה שזה דמי שלי, הופכת אותו לחשוב יותר עבורי מאשר דמו של אחר!" מדוע עליי למות, לדכא את יצר החיים הבסיסי ביותר שלי, כדי שמישהו אחר יוכל לחיות?