"בסקר משנת 1940 נשאלו מורים מהן חמש הבעיות החשובות ביותר בבית הספר. זו הרשימה שהתקבלה: 1. דיבור בלי הצבעה. 2. לעיסת מסטיקים. 3. הקמת רעש. 4. ריצה במסדרונות. 5. עקיפה בתור. כעבור חמישים שנה נערך הסקר שוב. רשימת חמש הבעיות של 1990 שונה למדי: 1. צריכת סמים. 2. צריכת אלכוהול. 3. הריונות לא רצויים. 4. התאבדויות. 5. מעשי אונס".

את הדברים הללו כתב צ'ארלס קראוטהאמר, הפובליציסט היהודי-אמריקני זוכה פרס פוליצר, בפתיחת מאמרו "מרחיבים את הגדרת הסטייה" (פורסם באתר "מידה" בתרגומו של צור ארליך). כפי שהוא מציין שם, אפשר להביא ערמות של נתונים סטטיסטיים, אולם כמעט כולנו מכירים תופעות דומות מחיינו האישיים.

לאורך ההיסטוריה הייתה רווחת התפיסה של "ירידת הדורות", לפיה הדורות הולכים ופוחתים עם השנים. ביטוי לתפיסה זו מופיע בדברי חז"ל הידועים: "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים". גישה המבוססת על הערצה כלפי האבות הקדמונים, והנחה שככל שמתרחקים מהם, מאבדים את חוכמתם ושלמותם הרוחנית. על רקע זה, העתיק והישן נתפס כבעל ערך רב יותר מאשר החדש.

תפיסה זו השתנתה מהקצה אל הקצה בעידן המודרני. במקומה הופיעה תפיסת הקִדמה, לפיה האנושות לא רק שאינה מתדרדרת, אלא דווקא הולכת ומתקדמת עם הדורות. בימינו, "מסוכן" לומר משהו נוסטלגי בשבחו של העבר, או לרמוז על כך שפעם היו דברים טובים יותר מאשר הם היום. מי שישמיע טענות כאלה יואשם בכך שהוא רוצה להחזיר את האנושות לימי הביניים נטולי החיסונים והאנטיביוטיקה.

אולם נראה שהגענו לשלב בו אפשר להתפכח מעט מהסנוור בו היכה אותנו אורה של הקִדמה, ולהכיר בכך שהמציאות מורכבת יותר. עם כל הכבוד לשיפורים שהביאה הקִדמה, ויש רבים כאלה, היא הביאה איתה גם לא מעט בעיות וחסרונות. בתחום הטכנולוגי – זיהום הסביבה הגיע לממדים מדאיגים, וכלי נשק להשמדה המונית מאיימים על קיומה של האנושות. ובתחום הערכי והרוחני – אנו עדים לתופעות נרחבות של דיכאון, ייאוש, בלבול, אובדן זהות והתפרקות משפחתית, קהילתית ולאומית, עד כדי כך שמדינות רבות ניצבות בפני משבר דמוגרפי חמור, כתוצאה מחוסר ילודה (ניתן לקרוא על כך בהרחבה בספר "מוסריות" של הרב יונתן זקס).

מותר אם כן להגיד בקול: לא כל החדש הוא טוב, ולא כל הישן הוא רע. אפשר לקבל את הטוב שבחידושים המודרניים, ועדיין להצביע על התדרדרות ונסיגה בתחומים מסוימים לעומת העבר. מותר גם לקחת השראה מהעבר, במקום להתייחס אליו כאל עידן חשוך שאין מה ללמוד ממנו. אדרבה, אם אנחנו כה מתקדמים, הגיע הזמן שנעבור מגיל ההתבגרות לתפיסה בוגרת יותר, שאינה מסתנוורת מכל חידוש, אלא מודעת למורכבות של הדברים.

להיות מיושן זה לא דבר רע. הרבה קסם היה בעולם הישן. מי מאיתנו לא הוקסם מספרים כמו סדרת "בית קטן בערבה"? מי לא הייתה רוצה בן זוג ג'נטלמן אמיתי, היודע להתייחס לנשים בכבוד ולהילחם באומץ ללא מורא? התיאורים הללו של העבר מעוררים בלב חמימות וסוג של געגוע. נכון, היו אז גם הרבה רוע וסבל וכיעור. איננו שואפים "לחזור לשם". אבל היו גם יופי ותמימות ואומץ ומסירות ואהבה, שהלכו לאיבוד בעולמנו הציני, השחוק והעייף. לא במקרה יש בימינו ספרי הדרכה כה רבים על "איך להיות ג'נטלמן". אפשר לשאוב השראה מהעבר ולחבר אותו אל ההווה, כמו עץ היונק משורשיו, במקום להתנתק ממנו לגמרי.

להיות מיושן זה אומר לדבוק בערכים שהוכיחו את עצמם במשך אלפי שנים, במקום "לעדכן" אותם כל פעם שמישהו ממציא איזו מילה חדשה וצורח אותה בתקשורת. להיות מיושן זה להאמין שכל אדם הוא חלק ממעגלי זהות רחבים יותר, כמו משפחה, שבט ועם, ולא רק פרט מבודד. להיות מיושן זה להאמין ברוח האדם ובמושגים כמו כבוד, אצילות ואחריות. להיות מיושן זה להיות ג'נטלמן (או ליידי), לכבד את בני המין השני ולהתייחס אליהם כבני אדם, במקום לראות בהם רק אמצעי לחוויות וריגושים. להיות מיושן זה להכיר בכך שהעולם אינו מושלם, ושלפעמים נדרשים לעשות דברים קשים, במקום להעמיד פנים שאם רק נחולל איזו מהפכה או נשיר ביחד, פתאום הכול יהפוך לגן עדן. להיות מיושן זה לקבל השראה מגיבורי העבר ומגדולי הדורות, במקום מכוכבי תרבות הפופ או טייקונים עשירים. להיות מיושן זה לא להתבייש לדחות את ה"חידושים" של הדור הצעיר, ולראות בהם שיגעונות חולפים במקום בשורה משיחית.

בקיצור, להיות מיושן זה דווקא קוּל ומגניב (או שמא גזעי?). מוזמנים גם אתם להיות מיושנים גאים.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן