ילד בן תשע סיפר לי פעם בהתלהבות על חוויה מדהימה שהייתה לו בביקור משפחתי במתקן "שודדי הים הקאריביים" בדיסנילנד. הוא תיאר בהתרגשות את השייט בסירה בחשכה, את דמויות שודדי הים המפורסמים שראה במסע, את קרב החרבות שניהלו ואת האוצרות המרהיבים שנשאו. הביקור היה המשך לחוויה משפחתית אחרת: צפייה משותפת בסרטי "שודדי הקאריביים" המפורסמים, בניצוחו של ג'וני דפ.

ספק אם אותו ילד תמים, ואולי גם הוריו, יודעים מי באמת היו הפיראטים. האמת שלפיראטים, או בשמם המפורש – שודדי ים, אין היסטוריה מפוארת שאפשר להתגאות בה. כבר בתקופת הרפובליקה הרומית, במאות השנייה והראשונה לפנה"ס, הם נודעו בהתקפות אלימות שערכו על אוניות סוחר, בזזו סחורות, הרגו שבויים או מכרו אותם כעבדים, והתקיפו ערי חוף^[1][2].

המאות ה-18-17 היו ידועות כתור הזהב של הפיראטים, כאשר הפיראטיות הייתה נפוצה מאוד בחלקים נרחבים של העולם, כולל במזרח התיכון. גם בתקופה זו הפיראטים המשיכו במעשי הביזה וההרג, אבל בסקאלה רחבה עוד יותר. אחד הפיראטים הידועים בתקופה זו היה הנרי אברי (Every) שביצע את מעשי השוד וההרג הגדולים ביותר בהיסטוריה של הפיראטים^[3]. בספטמבר 1695 הוא איחד כוחות עם כמה ספינות פיראטים כדי לתקוף שיירה של קיסר האימפריה המוגולית, אשר הובילה עולי רגל שחזרו ממכה, וכללה גם אוצרות עתק של תכשיטים, זהב וכסף. הפיראטים בפיקודו של אברי השתלטו על שתי ספינות, עינו את אנשי הצוות והנוסעים, כדי שיגלו היכן טמונים האוצרות. אחר כך הם רצחו אותם. הנשים שעל הספינות נאנסו ונרצחו.

גם בימינו יש פיראטים התוקפים אוניות, כולל ביזה ורצח, אולם פחות שומעים עליהם בחדשות. התקפות של פיראטים נפוצות מאוד בדרום מזרח אסיה ובתת היבשת ההודית, במערב אפריקה, בדרום ומרכז אמריקה והאיים הקריביים, ובמזרח אירופה^[4].

כל זה לא מפריע לתעשיית הבידור להציג אותם ככוכבים. סדרת הסרטים "שודדי הקאריביים" נמצאת ברשימת שוברי הקופות הגדולים ביותר בארה"ב^[5]; תערוכה נודדת בארה"ב, המושכת המונים, מציגה את האוצרות השדודים שהתגלו באנייה "וידה" (Whydah) של הפיראט "סם השחור"; בארה"ב מציינים את ה-19 בספטמבר בתור יום לאומי של "דַבֵּר כמו פיראט". ביום הזה נערכות מסיבות, קונצרטים ותערוכות בהשראת הפיראטים וכמובן הדרכה מפורטת לדיבור גס ומחוספס ואיך לחספס את הקול – על ידי שתייה מרובה של רום.

בארץ מתקיימת תערוכה קבועה במוזיאון הימי הלאומי בשם: "פיראטים – בין אמת לאגדה", המנסה לגשר בין דמות הפיראט הרשע לבין הפיראט השרמנטי חובב ההרפתקאות; ונוסף על כל זה, אחת התחפושות הפופולאריות בקרב ילדי ישראל היא "פיראט". אביזרים כמו חרבות, רטייה לעין, דגלים ועוד, הם פריטים חיוניים בכל חנות תחפושות.

מורה מחנכת בכיתות א'-ב' סיפרה בבלוג שלה על "הפתעה מטריפה" שהכינה לכיתה שלה: "קישטנו את הכיתה והפכנו אותה לממלכת פיראטים. ההורים […] הביאו שלל אביזרי פיראטים ושודדים, והחגיגה החלה בהתרגשות רבה. הקטנטנים בחרו להם פיראט/ית וצבעו אותם כראות עיניהם. הם יצרו קיר פיראטים צבעוני ומקושט. פתרנו תרגילי חשבון שנכתבו בציור של ספינה פיראטית, הכנו מפות אוצר והקטנטנים כתבו איזה אוצר הם היו רוצים למצוא, הכנו שלטי 'מבוקשים'… הקטנטנים היו בעננים ואף למדו מילה חדשה באנגלית: Wanted. וכאן היה מצורף לוח גדול ובו תמונות ופרטי זיהוי של הילדים ה'מבוקשים', ומעליו שורה מעוטרת של דגל הפירטים הידוע ביותר: גולגולת לבנה ושתי עצמות בצורת צלב על רקע שחור"^[6].

סביר להניח שהמורה, כמו רבים אחרים, פשוט אינם מכירים את העובדות לגבי מעשי הפשע, הרצח והאונס של הפיראטים. בסרטי הפיראטים של דיסני, כמעט תמיד מוצגות סצנות הפשע כשהן מהולות בהרפתקאות מרתקות במקומות אקזוטיים עם אוצרות חבויים, בחינניות של הפושעים ובאשליה של חופש אין-סופי, המציתים את הדמיון והתשוקה לחוויות דומות. אחרי שצופים בכל כך הרבה סצנות של מעשי רצח "חינניים", האלימות והפשע פשוט נראים כמו הרפתקה נחמדה שרוצים להצטרף אליה.

לצד אלה גם דואגים היוצרים להדגיש בפני הצופים ערכים כביכול חיוביים שהפיראטים החזיקו בהם ביחסים ביניהם: בחירות דמוקרטיות של קפטן הספינה, חלוקה שווה של השלל בין כולם, אחווה ודאגה אחד לשני בדומה לאחוות לוחמים. ובתוך כל אלה מתמסמסים, בתודעה של הצופים, מעשי הפשע.

***

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל: [email protected]