מחקר שנערך בקרב 567 בני אדם שסבלו מדום לב אך עברו החייאה ונשארו בחיים, מראה כי רבים מהם זכרו את מה שנהוג לכנות לעתים קרובות "חוויות סף מוות" (Near-death experiences)^[1].

בהודעת החוקרים ממרכז המחקר בבית החולים NYU Langone Health שבניו יורק נכתב, כי "אחד מכל חמישה אנשים שעברו החייאה לאחר דום לב עשוי לתאר חוויות ברורות של המוות שהתרחש בשעה שהיה לכאורה מחוסר הכרה ועל סף מוות. […] הניצולים דיווחו על חוויות צלולות וייחודיות, כולל תחושה של היותם נפרדים מהגוף, התבוננות באירועים ללא כל תחושת כאב או מצוקה, והערכה של משמעות החיים, כולל מעשיהם, כוונותיהם ומחשבותיהם כלפי אחרים". החוקרים מציינים עוד כי "מצאו שחוויות המוות הללו שונות מהזיות, אשליות, חלומות ומצבי תודעה" רגילים.

במסגרת המחקר נבדקה גם הפעילות החשמלית במוחם של אלה שעברו החייאה ומוחם גסס. החוקרים כותבים כי גילו שהתרחשה במוחם של הנבדקים עלייה בפעילות המוחית, כולל גלי גמא, דלתא, תטא, אלפא ובטא שחלקם נצפים בדרך כלל רק כאשר אנשים נמצאים במצב של מודעות מלאה ומבצעים פעולות נפשיות גבוהות יותר, כולל חשיבה, שליפת זיכרונות ותפיסה מודעת.

"חוויות אלה והשינויים שנרשמו בגלי המוח עשויים להיות הסימנים הראשונים למה שקרוי 'חוויית סף מוות', ולראשונה הצלחנו לתעד אותם במחקר גדול", אמר ד"ר סם פרניה (Sam Parnia), ראש צוות המחקר ורופא בכיר לטיפול נמרץ בבי"ח NYU Langone Health. "תוצאות המחקר שלנו מציעות עדות לכך שבעודם על סף מוות ובתרדמת, אנשים עוברים חוויה פנימית מודעת וייחודית, הכוללת מודעות ללא סימני מצוקה".

המחקר לא הוכיח שיש "חיים לאחר המוות", אך החוקרים רמזו בין השורות שקיימות ראיות העשויות לתמוך בהשערה שהתודעה האנושית אינה נעצרת ברגע המוות. "זיהוי אותות חשמליים וניתנים למדידה של פעילות מוחית צלולה ומוגברת, לצד סיפורים דומים ועדויות של חוויות סף מוות, מצביעים על כך שתחושת העצמי והתודעה האנושית, בדומה לתפקודי גוף ביולוגיים אחרים, עשויים שלא להפסיק לחלוטין סביב רגע המוות", כותב ד"ר פרניה.

Shutterstock

"חוויות צלולות אלו אינן יכולות להיחשב כ'טריק' של מוח משובש או גוסס, אלא מדובר בחוויה אנושית ייחודית המתגלה על סף המוות. כאשר המוח נכבה, רבות ממערכות הבלימה הטבעיות שלו משתחררות. תהליך זה, המוכר כדיס-אינהיביציה (ביטול עכבות), מספק גישה למעמקי התודעה האנושית, כולל זיכרונות מאוחסנים, מחשבות שונות מהילדות המוקדמת ולאורך החיים עד למוות, והיבטים אחרים של המציאות. אף על פי שאיש אינו יודע מה עשויה להיות המטרה האבולוציונית של תופעה זו, היא חושפת בבירור שאלות מסקרנות לגבי התודעה האנושית, אפילו בשעת המוות".

אם אין לתופעה הסבר אבולוציוני, כפי שרומז פרניה, מה התועלת בה? איזו מטרה עשויה להיות ל"יציאה כזו" מהחיים, ומדוע שאנשים יחוו ריחוף באוויר באופן המנותק מהגוף?

ד"ר פיטר פנוויק (Fenwick), נוירולוג ופסיכיאטר בריטי, הנחשב לאחד החוקרים הפוריים ביותר בתחום, מציע תזה מעניינת. "אני באופן אישי מאמין שהתודעה מתקיימת מעבר למוח. אם התודעה הייתה רק תוצאה של תפקודים שונים של המוח, היינו צריכים לראות מתאם גבוה מאוד בין נזק שנגרם למוח לבין שינויים הנגרמים לתודעה (mind) וליכולות שלנו. בהקשר זה אני רוצה לצטט את מנתח המוח הקנדי הידוע וילדר פנפילד שהקדיש את כל חייו לחקר המוח. הוא הגיע למסקנה ש'הנוירונים במוח אכן מתקשרים ביניהם בצורה מורכבת מאוד מאוד, אבל האנרגיה של התודעה היא משהו שונה לגמרי. לא משנה כמה תחקור את הנוירונים, לא תבין את האנרגיה של התודעה. זהו ממד שונה לגמרי'. אני מסכים איתו שהמוח אינו יכול להסביר את התודעה"^[2].

ברוס גרייסון (Bruce Greyson), פרופ' אמריטוס לפסיכיאטריה ומדעים ניורו-ביהביוריסטיים באוניברסיטת וירג'יניה, שחקר חוויות סף מוות במשך כ-45 שנים וראיין כ-1,000 איש שעברו חוויות כאלה, הציע בספריו לעדכן את התפיסה לפיה המוח מפיק את התודעה. במקום להתייחס אליו כמקור החיים, טען גרייסון, יש לראות בו מעין מכונה לקליטה ועיבוד אותות. אחרי ש"המכונה" קולטת אותם, כפי שמקלט רדיו עושה, היא מעבירה אותם ליתר חלקי הגוף, המגיבים בהתאם. מי שולח לה את האותות? התודעה – שלפי גרייסון היא דבר רוחני או מנטלי המתקיים בממד נוסף, אך בעת שהאדם חי היא "כלואה" בתוך מוחו. לכן כאשר המוח מפסיק לתפקד, התודעה אינה מוגבלת יותר על ידו. היא "משתחררת". כך האדם חווה דברים מיסטיים, כמו ריחוף מעל הגוף של עצמו, יכולת שאין לו גישה אליה כאשר הגוף והמוח מגבילים אותו במצב רגיל.

כמובן שכל אלה דברים היוצאים מעבר לתחום המדעי היום, אל עבר התחום התיאולוגי. ובתחום התיאולוגי מתעוררת שאלה מעניינת נוספת – מדוע אנשים העוברים חוויות סף מוות מדווחים שראו מול עיניהם או נזכרו לפתע בכל חייהם? מדוע העבר "רץ" לפתע במוחם? האם יש לכך מטרה? האם ייתכן שאנו רואים את העבר מכיוון שיש לו משמעות כשאנו מגיעים ל"סוף"? ואם יש לו משמעות, מה זה אומר על הפעולות שלנו בהווה – המוסריות או חסרות המוסר.

המחבר הוא משפטן ויו"ר "מרכז דיסקברי לאנושיות יוצאת דופן" שמושבו בארה"ב

***

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל: [email protected]