אחד הספרים שהשפיעו עליי ביותר היה "ערפד הערפילים" של כריסטי גולדן, הספר הראשון בסדרת האימה-פנטזיה רייבנלופט. גיבור הספר הוא ג'אנדר סנסטאר – אֶלְף טוב לב שקולל להפוך לערפד צמא דם, ובכך להתנתק לנצח מכל הדברים האהובים עליו. באחד הקטעים פוגש ג'אנדר את הכוהן סאשה, אותו הכיר לפני שנים בתור ילד, ומעיר לו על כך שהפך למבוגר רציני ומריר מדי. סאשה משיב שמאז איבד את משפחתו לא נותר לו דבר לצחוק ממנו. תגובתו גורמת לג'אנדר להתפרץ בזעם:

"שום דבר? אתה חי. אתה צעיר. אתה לא צריך לפגוע ביצורים תמימים כדי לשרוד! אתה יכול להרגיש את השמש, לחוות אהבת אישה, אהבה מיצורי אנוש… אלים שבשמיים! לו הייתי במקומך, בנו של פטיה, הייתי מודה לאלים כל יום על ברכיי והייתי צוחק כל דקה!"

הקטע הזה השאיר עליי רושם. אכן, בהשוואה למי שנגזר עליו להתקיים לעד בחשיכה ובדידות, אפילו חייהם של מוכי הגורל שבינינו מלאים בדברים שיש להודות עליהם. אבל לא צריך לפגוש אדם בלי רגליים, כלשון האמרה הידועה, כדי להודות לאלוקים ולהפסיק לבכות על כך שאין לנו נעליים. פשוט צריך לשנות קצת את נקודת המבט, להפסיק להתייחס לטוב שבחיינו כאל מובן מאליו, ולקלוט עד כמה אנחנו בני מזל.

וזה מביא אותנו לספר נוסף שהשפיע עליי ביותר – "שעריו בתודה", של הרב שלום ארוש. בספר זה מציג הרב ארוש, מחסידי ברסלב, שיטה פשוטה אך יעילה להפליא לשפר את חיינו לבלי הכר: כל מה שדרוש הוא להגיד תודה! להתרגל להודות לה' על כל דבר גדול או קטן, על כל אירוע, על כל חוויה, הצלחה או כישלון. לחפש כל יום כמה שיותר דברים להודות עליהם, ולעשות זאת בזמנים קבועים, למשל לפני התפילות או לפני השינה. רשימת תודות כזו יכולה להיראות למשל כך:

"תודה על שחזרתי אתמול הביתה ואכלתי ארוחת ערב טעימה (לפרט). תודה על הספר המעניין שקראתי לפני השינה. תודה על המקלחת הנעימה. תודה על הלילה שעבר עלינו בבריאות, בשקט ובביטחון. תודה על שהתעוררתי בבוקר בזמן עם כוח. תודה על ארוחת הבוקר הטעימה (לפרט). תודה על כך שהילדים הלכו יפה למסגרות הלימוד, ועל כך שיש להם מוסדות חינוך כאלה. תודה על העבודות שהספקתי לעשות היום (לפרט), על ההשראה והרעיונות שאתה נותן לי. תודה על הפרנסה והכסף שנכנס היום לבנק. תודה על כך שהחשמל, המחשב, האינטרנט, הטלפון, המזגנים והמקרר עובדים כמו שצריך. תודה על כך שכולם בריאים ומרגישים טוב. תודה על הוויכוח שהיה לנו היום, שלמרות שהיה לא נעים, הצלחנו להגיע בסוף להסכמה. תודה על הדאגות והחששות שהתעוררו בי היום לגבי העתיד, ותודה שאתה נותן לי כוח להתגבר עליהם. תודה על ארוחת הצהריים (לפרט)", וכן הלאה, וכל המרבה הרי זה משובח.

טקס ההודיה הזה לא צריך לקחת יותר מכמה דקות, והוא משנה את חיינו בכך שהוא מחבר בין תודה לתודעה, וגורם לנו להיות מודעים לכל הטוב והשפע שזכינו להם. אנשים נוטים להתייחס לטוב כמובן מאליו, ולכן נדמה להם שחייהם מלאים צרות וקשיים, והם נעשים פסימיים ומרירים. ובאמת, הרוע נראה ממשי ומגוון יותר. קל מאוד לדמיין אלפי סוגים שונים של מחלות, צרות וייסורים. אבל התבוננות מעמיקה תגלה שגם בטוב יש המון גוונים ודקויות מסוגים שונים. ישנם ההתרגשות של התחלה חדשה והסיפוק של סיום מוצלח, הנחישות של דבקות במטרה והגמישות להרפות ולשנות מסלול, שיכרון החושים של האביב וההתכנסות החמימה של החורף, החופש פורץ הגבולות והחוק הקובע סדרים יציבים, הגבורה והתקיפות מול הרחמים והשלום, התמימות של הילדות והשלווה של הזקנה, החוכמה והגאונות מול התמימות והפשטות, ריח של מאפים מתוקים מהמאפייה ומוסיקה המרוממת את הלב והרגליים, וכן הלאה. רק צריך להתבונן ולשים לב אליהם, להודות על כל סוגי הטוב ולא לחשוב ששום דבר הוא מובן מאליו.

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, כתב שהברכות שמברך יהודי על כל אכילה והנאה, מעצימות את ההנאה שלו מהעולם, משום שהן מחזקות את המודעות שלו לטוב שבחיים. ומה נאמר אנחנו, שחיים בתקופה הטובה ביותר בהיסטוריה האנושית במובנים כה רבים, ונהנים מתנאים מסוימים שאפילו מלכים לא חלמו עליהם? אם נתרגל להודות על כל דבר, נמצא כל הזמן עוד דברים להודות עליהם, והחיים שלנו ייראו אחרת לגמרי. מוזמנים לנסות.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית