מזה שנים רבות מודל "צבא העם" ההיסטורי, יציר כפיו של דוד בן גוריון, נמצא תחת לחצים הולכים וגוברים לשינוי. סקר מיוחד שערך המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה לפני שנה, חקר, בדק ומצא כי מודל החברה הישראלית האוטופית לפיו "עם בונה צבא בונה עם" כבר אינו המודל הישראלי הרצוי, כפי שהיה לאורך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

הסקר חשף לראשונה, כי רוב הציבור הישראלי בעד הפיכתו של צה"ל לצבא מקצועי במקום מודל צבא החובה הפועל מיום הקמת המדינה. 47 אחוז מהציבור היהודי היה סבור שיש לבטל את צבא החובה ולבססו כצבא מקצועי, בעוד ש-42 אחוז התנגדו לכך. רוב הציבור, אפשר לומר, מעדיף לראות את צה"ל דבק בייעוד שלו, כפי שנוסח במסמך "רוח צה"ל", לפיו "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה", מאשר דבק בייחוד שלו – לפיו צה"ל הוא גם "צבא העם". מושג התובע מהצבא להיות אחראי לחינוכו של האדם, לטיפול והתחשבות בצרכים ובקשיים הכלכליים שלו, ומאלץ אותו לגייס חיילים רבים ככל האפשר לשירות צבאי, בסדיר ובמילואים, בלי קשר למספר החיילים הנדרש כדי להגן על המדינה ולנצח במלחמה. כל זאת כדי לבנות ולחזק את החוסן הלאומי של ישראל.

מודל "צבא העם" מאוים גם בפרמטר נתוני הגיוס. על פי פרסום אחרון של מחלקת כוח אדם בצה"ל, נכון לשנת 2020, אחוז הלא מגויסים עמד על 37 אחוז (30 אחוז מקרב הגברים ו-44 אחוז מקרב הנשים), בעוד שב-1990 הוא עמד על 25 אחוז בלבד. גם נטל שירות המילואים, שהיסטורית היווה משימה חברתית, ממשיך להיות מנת חלקה של קבוצה מצומצמת המהווה 1.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה, בעוד צה"ל במתכוון או שלא במתכוון מעלים עין ולא ממש מתעקש לגייס כל צעיר לשורותיו כפי שעשה בעבר.

לאור כל זאת ראוי לשאול האם יש עדיין צורך וחשיבות בקיום "צבא העם" בו כל אזרחי המדינה מחויבים בגיוס על פי חוק, או שבשלה העת לעבור למודל של "צבא מקצועי"?

את השאלה הזו יש לבחון מכמה היבטים. במבחן הצבאי, ניתן לטעון כי קשת האיומים על ישראל השתנתה דרמטית לאורך השנים, ואיתה כוח האדם הדרוש להגנה על המדינה. בקום המדינה עמדה ישראל מול איום של צבאות סדירים ממדינות ערב שאילצו אותה להקים צבא גדול בעל יכולות תמרון בחזיתות שונות. לעומת זאת, היום ניצבת ישראל בעיקר מול שני איומים: טרור מבית, וטילים וכלי טייס בלתי מאוישים מחוץ (מאיראן, לבנון ורצועת עזה). איומים אלו דורשים סדרי כוחות שונים לחלוטין מבחינת ההרכב והאיכות שלהם לעומת אלו שנדרשו בעבר.

במבחן המקצועי, המצדדים בשינוי מודל צבא העם טוענים שהמקצוע הצבאי הוא מקצוע נרכש שיש ללמוד ולפתח אותו לאורך זמן. צבא מקצועי יגייס חיילים שיבחרו במקצוע זה מרצונם החופשי והוא ישלם להם שכר. החיילים והמפקדים יראו בשירות הצבאי קריירה ושליחות, בדיוק כפי שחלק מעובדי ההוראה והרפואה מוצאים בעבודתם מרכיב משמעותי של שליחות ולא רק משימה זמנית. הם עושים את תפקידם מבחירה ולא מכפייה, מתמקצעים והופכים למיומנים וטובים יותר. כמו כן, התמקצעות תקטין את העיסוק של הצבא בבעיות סרבנות, משמעת, תנאי שירות, בבעיות של תחלופה גבוהה ובבעיות נוספות שאינן קשורות ותורמות לביטחון המדינה.

גם במבחן הכלכלי יוכל להיות יתרון לצבא מקצועי. שירות החובה בצה"ל גובה מחיר כלכלי גדול מהמדינה. תקציב הביטחון עומד על כ-12 אחוז מתקציב המדינה, ויש להוסיף את העובדה שגיוס החובה מוציא כוח אדם בהיקף גדול מהשוק האזרחי וגורם הפסד תפוקה לחברה (לפי דו"ח משרד האוצר כ-51 מיליארד ש"ח בשנה). ייתכן שצבא מקצועי, קטן ואיכותי, שתקציבו יתוכנן בקפידה, יוכל לגבות מחיר נמוך יותר.

לבסוף במבחן החברתי, העובדה שקיימים חוקים המאפשרים פטור מגיוס לחלק מאזרחי ישראל, וכן הקלות בה משתמטים חלקים בקרב הנוער המחויבים בגיוס, מעצימים את הקיטוב ואת הפילוג בחברה הישראלית. דבר זה מביא, בין היתר, לשסעים חברתיים. ניתן לטעון כי לאור זאת יש צידוק בהחזקת צבא קטן, מקצועי ויעיל בעלויות נמוכות, העונה על צרכי הביטחון ואינו תובע מחיר כלכלי וחברתי כה רחב.

אלא שלא ניתן להתעלם מהחששות להקמת צבא מקצועי. החשש הראשון והמרכזי הוא שהחלטה על הפיכת צה"ל לצבא מקצועי תפגע באופן מיידי בכמות המשרתים הנדרשת. מסיימי תיכון יעדיפו לצאת לשוק האזרחי ולאקדמיה – עובדה שגם תפגע באיכות המשרתים. ייתכן שהמרכיב האיכותי מקרב בני הנוער יפנה לאפיקים אזרחיים מאתגרים ומתגמלים יותר.

החשש השני והמשמעותי לא פחות, הוא שהשינוי עלול לערער את המקום החשוב של צה"ל ביצירת הזהות הישראלית הקולקטיבית, ובחברת "השבטים" הישראלית המגוונת והרב תרבותית. ירידת קרנו של השירות הצבאי עלולה להיות אובדן ההזדמנות ליצירת בסיס משותף בקרב קבוצות שונות בחברה.

כפי שמלמדים מודלים הקיימים בצבאות מקצועיים אחרים בעולם, אם יהפוך צה"ל לצבא מקצועי הוא ייאלץ למצוא דרכים יצירתיות לשמור על המרכיב האיכותי מקרב ההון האנושי, וכן לשמור על מספר החיילים הנדרש לביטחון השוטף ולמלחמה. הדרך להשיג זאת תהיה להפוך לאטרקטיבי ומתגמל, ולאפשר יכולת התפתחות אישית ואקדמית שתוכל להתחרות בשוק האזרחי. צה"ל יצטרך לספק הזדמנויות ייחודיות לאלו שבחרו בשירות צבאי על פני האפשרויות האחרות.

נוסף על כך, החברה הישראלית תצטרך לייצר מנגנונים חברתיים מלכדים אחרים שימלאו את הפונקציה החברתית אותה ממלא צה"ל. על צה"ל יהיה לשמר את השירות ככזה המהווה ערך חברתי, ונותן ערך וכבוד לאלה שבחרו בשירות הצבאי על פני השוק האזרחי.

צה"ל הוא הקונצנזוס הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, אולם האיומים הביטחוניים השתנו והחברה הישראלית אינה אותה חברה של ימי קום המדינה. הדבר מחייב לנהל דיון על מודל "צבא העם", לא רק בתוך הצבא פנימה או בין משרד הביטחון למשרד האוצר, אלא גם בקרב הציבור. דיון כזה צריך לקחת בחשבון את המשמעויות החברתיות והציבוריות, כמו גם את החלופות החברתיות שישמרו על החוסן החברתי של החברה הישראלית – העומד בבסיס החוסן הצבאי.

ירון בוסקילה (סא"ל במיל') הוא יועץ ארגוני ומזכ"ל תנועת הביטחוניסטים