"יותר מכול הם אוהבים להרוס…להרוס…ולהרוס". את המילים האלה, שנאמרו על רקע סצנות קודרות של בנייני ענק קורסים ופיצוצים גרעיניים, שמעתי כילד בפתיחה של אחת מסדרות האנימציה האהובות ששודרו בארץ – "טוב-טוב הגמד". גיבורי הסדרה היו גמדים חביבים שחיו ביער בהרמוניה עם בעלי החיים, אולם נראה שדעתם על בני האדם ועל הטרולים שחיו ביער הייתה שלילית למדי, והמסר שרצו להעביר יוצרי הסדרה באמצעותם נחקק בי היטב. רק כשגדלתי עלה בדעתי שכדי שיוכלו להרוס, מן הסתם צריכים בני האדם לבנות קודם. ואם הם בונים, כנראה שהם אוהבים לא רק להרוס.

בשנת 2020, כאשר הקורונה הייתה בשיאה וברחבי העולם הסתגרו אנשים בבתיהם, הופיעו ברשת תמונות שונות תחת הנושא "העולם מבריא". כותרת במגזין המדע של ה-BBC, למשל, קראה "כיצד הכחדת המין האנושי תשנה את כדור הארץ". בתמונות המצורפות לכתבה ובאלו שהופצו ברשת נראו בעלי חיים משוטטים ברחובות השוממים, ונשמעו טענות לפיהן הפחתת הפעילות האנושית הובילה לשיפור הסביבה מבחינת פליטת גזים, זיהום אוויר וכדומה. אני לא יודע אם יש אמת בטענות אלה, אולם מה שמעניין הוא השימוש במינוח "העולם מבריא" דווקא בזמן של מגפה משתוללת ומיליוני חולים ומתים. המסר הסמוי היה שבני האדם הם המחלה האמיתית: הם אלה שמזהמים, הורסים ומשחיתים את העולם, ורק כאשר הם מסתלקים ממנו הוא יכול להחלים ולהבריא.

אין מי שחולק על חשיבות השמירה על הטבע ועל איכות הסביבה. אין גם מי שחולק על כך שבני האדם גורמים לזיהום רב ולנזקים אקולוגיים. אולם חשוב להיזהר שלא לחצות את הקו הדק, המבדיל בין אהבת הטבע לשנאת האנושות. התפיסה לפיה בני האדם הם מחלה, לא רק חוטאת ברומנטיזציה מופרזת של הטבע, אלא מובילה לרגשות שליליים, שנאה, פסימיות וייאוש. אם אנחנו נגיף או זיהום, למה שנרצה לתרום לקִדמה, לילודה, לסיוע לאחרים? אולי עדיף שפשוט נעזוב את העולם, באופן פסיבי או אקטיבי, ונחזיר אותו לחיקה הירוק והחמים של אימא טבע?

לאחרונה ראיתי סדרת טלוויזיה של ערוץ ההיסטוריה מ-2009 בשם "העולם אחרי האנושות". הסדרה ממחישה מה יקרה אם האנושות תיעלם יום אחד, וכיצד ייראה העולם כעבור שבועיים, שנה, 10 שנים, 200 שנה או 5,000 שנה מההיעלמות. חייבים להודות שיש הרבה יופי במחזה של הטבע הפסטורלי, הירוק והשקט, התופס את מקומן של ערי הענק המתפוררות. יש הרבה יופי בבעלי חיים המתרוצצים בחופשיות במקום המוני האדם הסואנים. אבל אליה וקוץ בה: כדי להעריך את היופי הזה, צריך בני אדם שיראו אותו. אם בני האדם ייעלמו מן העולם, כל היופי שבטבע יאבד את משמעותו.

בניגוד לדימויים הרומנטיים, הטבע אינו מקום של הרמוניה קסומה. עבור רוב בעלי החיים השוכנים בו, החיים הם מלחמת קיום אכזרית מלאה במתח ובפחד. הצמחונים חיים בחשש מתמיד מפני הטורפים; הטורפים חיים במאמץ מתמיד להשיג מזון. על אלה ואלה מאיימים תדיר רעב, מחלות, פציעות וזיהומים. הם חשופים לפגעי מזג האוויר, פציעה קלה שהזדהמה יכולה להוביל למוות מייסר, וללא התערבות האדם, מגפות כמו כלבת יתפשטו במהרה. מדברים הרבה על הזיהום התעשייתי, אבל התפרצות אחת של הר געש יכולה לזהם בִּן רגע את האוויר יותר מפליטתם של מפעלים רבים, לשנות את האקלים העולמי ולגרום למוות המוני. הטבע רחוק מלהיות רק פרחים ופרפרים. כלשונו של המשורר האנגלי אלפרד טניסון: "שיניו וציפורניו נוטפות דם".

בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית, נמסרים לאדם שני תפקידים שונים מידי הבורא: בפרק א' תפקידו הוא "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", ואילו בפרק ב' נאמר: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". מכך אנו לְמֵדִים שלאדם יש ייעוד כפול בעולם. מצד אחד עליו לשמור על הטבע, לטפח אותו ולהשגיח עליו, אבל מצד שני עליו גם לכבוש אותו ולמשול בו. האדם הוא חלק מהטבע, וגם למעלה ממנו. הוא מעניק לטבע משמעות, ומסוגל למצוא בו יופי, חוכמה ומשמעות שבעלי החיים עיוורים כלפיהם.

רק האדם מסוגל לגלות את סודות חוקי הטבע ואת החוכמה שבהם, לקחת חומרים גולמיים וליצור מהם יצירות מרהיבות. נכון, הפוטנציאל שלו לנזק ולהרס גדול גם הוא. אבל הפתרון הוא לא הכחדת האנושות והחזרת העולם לג'ונגל הפראי של מלחמת הקיום, וגם לא הפחדות ותחזיות אפוקליפטיות מפוקפקות, אלא חיזוק הכוחות החיוביים שבנו מתוך אמונה בתפקיד ובשליחות שנתן לנו הבורא.

משה רט הוא רב וד"ר לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית