"אינכם יכולים לומר לאנשים 'אתם מוכרחים להבין אותי', ובו זמנית לומר להם 'אתם לא מסוגלים להבין אותי'". את המשפט הזה אמר האינטלקטואל האמריקני מארק לִילה (Mark Lilla) ב-2016 לסטודנטים באוניברסיטת ראטגרס, כשהוא מצביע בכך על אחד האבסורדים בפוליטיקת הזהויות של ימינו. קבוצות הנחשבות ל"מוחלשות" או "מדוכאות" דורשות מאחרים להבין אותן ולהתייחס אליהן ברצינות, אך בה בעת נשמעת הטענה לפיה מי שאינו חלק מאותן קבוצות – לעולם לא יוכל להבין אותן באמת. טענה המנציחה את הפערים במקום לצמצם אותם, ומשמשת פעמים רבות לסתימת פיות בנימוק שמי שלא חווה על בשרו מצב מסוים, מנוע מלהביע דעה לגביו.

כך למשל, לאחרונה התחוללו מספר סערות סביב הבחירה בשחקנים שחורים לגלם דמויות לבנות בעיבודים קולנועיים או טלוויזיוניים של יצירות פופולריות, כמו שר הטבעות ופרסי ג'קסון. בתגובה לקולות המתנגדים נשמעה הטענה לפיה לאנשים לבנים אין מה לומר בנושא, משום שאינם מבינים את תחושותיהם של שחורים לגבי ייצוגם או אי-ייצוגם בקולנוע. היחס לטרנסג'נדרים הוא תחום נוסף בו נשמעות טענות דומות, השוללות הבעת עמדה מצד מי שלא חווה את הקיום כמוהם. אולם נראה שהתחום המשמעותי ביותר בו הן מופיעות הוא בנוגע למעמדן ולזכויותיהן של נשים. פסיקת בית המשפט של ארה"ב בנוגע להפלות עוררה גל של דיונים בנושא, בו נדרשו הגברים לא פעם "לצאת לנשים מהרחם" ו"פשוט לסתום" כל עוד לא חוו על גופם היריון בלתי רצוי.

האם יש צדק בטענות אלה? אכן, כבר לימדו אותנו חכמינו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אבל שימוש מופרז בטענה זו יוצר שתי בעיות. הבעיה הראשונה היא, שבכך נפתח פתח לטענות דומות מכל מיני כיוונים. למשל, "נשים אינן יכולות להביע דעה לגבי אנסים, כי אינן מבינות את הקושי של גברים לכבוש את ייצרם", או "יהודים אינם יכולים להביע דעה לגבי המצב ביהודה ושומרון, כי אינם יודעים איך זה לחיות תחת כיבוש", וכן הלאה. אם נקצין עוד יותר, נגיע לטענה שאף אחד לא יכול להביע דעה לגבי אף אחד אחר, כי הרי לכל אדם יש חוויית חיים שונה. נשמע אולי נחמד ומכיל, אבל כך אי אפשר לנהל חברה עם חוקים ומשפט, וזו בוודאי לא הייתה כוונתם של חז"ל.

הבעיה השנייה היא, שדווקא אדם הנמצא במצב של קושי ומצוקה – הוא פחות אובייקטיבי, ושיקול דעתו בנושא אינו נטול פניות, אלא להפך. מי שזקוק בדחיפות להשתלת איבר, עשוי להצדיק בקלות רבה יותר שימוש באיברים שהגיעו באופן מפוקפק ממחנה עבודה בסין. מי שמאיימים עליו או על משפחתו, ימצא נימוקים למה מותר לו להרוג חף מפשע אחר כדי להציל אותם. כפי שהראה ג'ונתן היידט, ברוב המקרים האדם נמשך אחר תשוקותיו וממציא להן צידוקים מוסריים. החוויה האישית אמנם מעניקה לאדם הבנה טובה יותר של הסיטואציה, אבל המצוקה מערפלת את שיקול דעתו וגורמת לו להעדיף את טובת עצמו. זאת בזמן שאדם אחר, שאינו נמצא באותו מצב מלחיץ, יכול לשקול את השיקולים המוסריים באופן צלול יותר ונטול פניות, ולהכריע למשל "מַאי חזֵית דִּדְמָא דִידָךְ סֻמָק טְפֵי?" – מי אמר שדמך אדום יותר מדם חברך?

הניסיון לסתום פיות בשם הטענה: "אתה לא מבין אותי", מוביל לתפיסת החברה כאוסף של אינדיבידואלים, שכל אחד מהם חי בבועה או ב"מונאדה" משלו, ותופס את המציאות באופן שונה לגמרי מאחרים. זאת בניגוד לפרויקט הגדול של האנושות ליצור חברה קהילתית שבה ניתן לשתף חוויות, לחלוק רגשות ולהבין את המציאות מבעד לעיניהם של אחרים. נכון, אולי לעולם לא נבין עד הסוף, אבל אין זה אומר שלא נבין כלל. הרי גם איננו יודעים אם אחרים רואים צבעים כפי שאנו רואים אותם, אך זה מעולם לא הפריע להתפעלות משותפת מהיופי של הבריאה או מיופיין של יצירות אמנות.

לכן, כדי להגיע להכרעות מוסריות צודקות ככל הניתן, יש לתת מקום לשני הצדדים גם יחד לבטא את דעתם: הן לאלה שחווים את הקושי בעצמם, והן לאלה שאינם חווים אותו. כך ייווצר שילוב ראוי בין ההיכרות האישית עם הדברים לבין שיקול הדעת האובייקטיבי לגביהם. ובכך גדלים הסיכויים להגיע להחלטות נכונות, יותר מאשר במציאות בה כל אחד דורש להיות השופט הבלעדי של עצמו.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן