כניסה
הרשמה לניוזלטר

שתי תפיסות עולם על מיניות וזוגיות המביאות את האדם למקומות שונים לגמרי

ד"ר משה רט | 4 ביולי 2022 | מחשבות | 3 דק׳

גופנו אינו מגרש שעשועים אלא מקדש של כבוד

לא צריך להיות דתי או שמרן במיוחד כדי להרגיש אי נוחות כלפי מגמות עכשוויות בתחום הזוגיות והמיניות. זה עתה פסק בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישה נשואה שקיבלה בחשאי תרומת זרע מאדם אחר, והטעתה את בעלה לחשוב שהילד הוא בנו – לא תשלם לו פיצויים על כך. הנימוק: "הלכה למעשה, הכרה בעוולה של 'הונאת אבהות' מהווה קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לדווח לבן זוגה על ניאוף". במילים אחרות, בית המשפט מכשיר את העוול וההונאה החמורה שעשתה האישה לבעלה בנושא אישי כמו אבהות – בשל החשש שאם יפסוק נגדה, עלול להיווצר תקדים שיפריע לנשים אחרות לנאוף בעתיד בלי ידיעת בעליהן. לקרוא ולא להאמין.

כדי להבין איך הגענו לכך, עלינו לרדת לשורש התפיסה המערבית בנוגע ליחסים בין המינים. עזריאל קרליבך, בספרו "הודו – יומן דרכים", הביא כבר בשנת 1956 את דבריו של דרשן הודי שהסביר את הדברים ללא כחל ושרק:

"ואילו האירופים הלכו בדרך הפוכה […] הם אינם מנסים אפילו להתגונן מפני יצריהם; הם נכנעו להם כניעה בלא תנאי – כמו היפנים במלחמה! והם מציגים זה את זה לראווה. אצלם גם הגבר מתגנדר בלבושו, למשוך את עין הנשים! […] והם מקיימים לשם כך גם אולמות מיוחדים, בתי קפה, מסיבות, חגיגות, ריקודים… וכל זה לשם מה, אני שואל אתכם?… כדי לתת אפשרויות; כדי להרהר באשת הזולת ובאיש הזולת; הם מציגים זה את זה בתצוגה, כדי לגרות ולהתגרות […] כשהם יוצאים לרחוב, לנשפים שלהם, לבידורים שלהם, הם מחכים בלב ליבם: אולי… שמא… הם מוכנים תמיד… וכל כך למה? מפני שעדיין הם מחפשים. עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה – ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל, שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה.

"הפראים האלה לוקחים ילדות רכות ותמות, בנות עשר ושתים עשרה ואומרים להן: חפשי לך בן זוג! אוכלי אדם אלה אף מעודדים נערות בנות חמש עשרה ושמונה עשרה להתקשט ולהתבשם, כדי למצוא חן, שמא ידוגו לעצמן מישהו! בגיל זה, הרך והיפה ביותר […] שם עדיין הן מתרוצצות ומחפשות: שמא זה, שמא אחר. […] אם כן, מה פליאה, שהם רעבים תמיד? אם בילו את מיטב שנותיהם בחיפושים – מה תֵּמַה שהם מוסיפים לחפש? […] עד סוף ימיהם הם מסתכלים בכל מי שנקרה בדרכם וחוככים: שמא זהו? ואולי זוהי?

"מכיוון שהם אינם מאמינים בייעוד ואינם נשואים כמונו לכל ימי החיים, אלא רק לפי שעה ועל תנאי שלא יזדמן בן זוג טוב יותר – ממילא אין הם נותנים זה לזו אלא את מחצית אונם ולבם ואהבתם; המחצית השנייה שמורה תמיד – לחוץ, לכל הנשים שבעולם, לכל שאר החישוקים, שדמיונם רודף אחריהם ומתעלס עמהם מרחוק…"

התיאור הזה עומד למעשה על ההבדל היסודי בין שתי תפיסות עולם ביחס לזוגיות ולמיניות. התפיסה המערבית, כפי שהוא מתאר אותה, מתמקדת בהנאה האישית ומעודדת את האדם לחוות אותה בצורה מרבית. הצעירים המתחנכים בצורה כזו, מתרגלים לראות את החיים כמסע ציד תמידי, שבו הם תמיד מחפשים אחרי פרטנר, ריגוש או חוויה חדשה, או לפחות משאירים פתח לאפשרות שכזו, אם תזדמן. ממילא מובן שכל זוגיות היא זמנית בלבד, תחנה אחת מבין תחנות רבות, והלב לעולם אינו מסור במלואו לבן זוג אחד – כפי שתיארה זאת נועה ירון-דיין, בספרה "מקימי", שכאשר הייתה עם בן זוגה כבר הרגישה קנאה במי שתבוא אחריה.

הגישה השמרנית, לעומת זאת, המיוצגת גם בהודו וגם אצלנו ביהדות, שמה במרכז לא את היחיד ואת הנאותיו, אלא את המשפחה. ההנאה שבמיניות אינה תכלית כשלעצמה, אלא רק אמצעי כדי לחבר בין איש לאישה לשם הקמת משפחה והולדת ילדים. האידיאל הוא חיבור מושלם בין בני הזוג, שבו כל אחד יודע שהוא הראשון והאחרון של השני, ואין פזילה לעבר אפשרויות אחרות. מתחת לחופה מברכים את החתן והכלה שיהיו כמו אדם וחווה בגן עדן מקדם, שכל אחד מהם ידע שאין לו מישהו אחר בעולם. בכך הופכים החיים ממסע ציד של רעב תמידי למי מנוחות של אהבה וסיפוק, נאמנות וביטחון.

יש הטוענים שאנשים ונשים השומרים את עצמם רק לבני זוגם, "לא יודעים מה הם מפסידים". אולם דווקא אלה הטוענים כך אינם יודעים מה הם עצמם מפסידים – את העומק והעוצמה שבקשר בלעדי, שבו כל אחד מתמסר לחלוטין לצד השני. החיבור המקודש הזה גדול יותר מכל אוסף של הנאות מזדמנות, וכל מה שצריך כדי להגיע אליו הוא להחזיר לחברה את ערכי הצניעות, האיפוק והמתינות. ולהתייחס לגופנו לא כאל מגרש שעשועים – אלא כאל מקדש של כבוד והתעלות.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

גופנו אינו מגרש שעשועים אלא מקדש של כבוד

שתי תפיסות עולם על מיניות וזוגיות המביאות את האדם למקומות שונים לגמרי

ד"ר משה רט | 4 ביולי 2022 | מחשבות | 5 דק׳

Benjamin West/Shutterstock

לא צריך להיות דתי או שמרן במיוחד כדי להרגיש אי נוחות כלפי מגמות עכשוויות בתחום הזוגיות והמיניות. זה עתה פסק בית המשפט המחוזי בירושלים, שאישה נשואה שקיבלה בחשאי תרומת זרע מאדם אחר, והטעתה את בעלה לחשוב שהילד הוא בנו – לא תשלם לו פיצויים על כך. הנימוק: "הלכה למעשה, הכרה בעוולה של 'הונאת אבהות' מהווה קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לדווח לבן זוגה על ניאוף". במילים אחרות, בית המשפט מכשיר את העוול וההונאה החמורה שעשתה האישה לבעלה בנושא אישי כמו אבהות – בשל החשש שאם יפסוק נגדה, עלול להיווצר תקדים שיפריע לנשים אחרות לנאוף בעתיד בלי ידיעת בעליהן. לקרוא ולא להאמין.

כדי להבין איך הגענו לכך, עלינו לרדת לשורש התפיסה המערבית בנוגע ליחסים בין המינים. עזריאל קרליבך, בספרו "הודו – יומן דרכים", הביא כבר בשנת 1956 את דבריו של דרשן הודי שהסביר את הדברים ללא כחל ושרק:

"ואילו האירופים הלכו בדרך הפוכה […] הם אינם מנסים אפילו להתגונן מפני יצריהם; הם נכנעו להם כניעה בלא תנאי – כמו היפנים במלחמה! והם מציגים זה את זה לראווה. אצלם גם הגבר מתגנדר בלבושו, למשוך את עין הנשים! […] והם מקיימים לשם כך גם אולמות מיוחדים, בתי קפה, מסיבות, חגיגות, ריקודים… וכל זה לשם מה, אני שואל אתכם?… כדי לתת אפשרויות; כדי להרהר באשת הזולת ובאיש הזולת; הם מציגים זה את זה בתצוגה, כדי לגרות ולהתגרות […] כשהם יוצאים לרחוב, לנשפים שלהם, לבידורים שלהם, הם מחכים בלב ליבם: אולי… שמא… הם מוכנים תמיד… וכל כך למה? מפני שעדיין הם מחפשים. עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה – ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל, שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה.

"הפראים האלה לוקחים ילדות רכות ותמות, בנות עשר ושתים עשרה ואומרים להן: חפשי לך בן זוג! אוכלי אדם אלה אף מעודדים נערות בנות חמש עשרה ושמונה עשרה להתקשט ולהתבשם, כדי למצוא חן, שמא ידוגו לעצמן מישהו! בגיל זה, הרך והיפה ביותר […] שם עדיין הן מתרוצצות ומחפשות: שמא זה, שמא אחר. […] אם כן, מה פליאה, שהם רעבים תמיד? אם בילו את מיטב שנותיהם בחיפושים – מה תֵּמַה שהם מוסיפים לחפש? […] עד סוף ימיהם הם מסתכלים בכל מי שנקרה בדרכם וחוככים: שמא זהו? ואולי זוהי?

"מכיוון שהם אינם מאמינים בייעוד ואינם נשואים כמונו לכל ימי החיים, אלא רק לפי שעה ועל תנאי שלא יזדמן בן זוג טוב יותר – ממילא אין הם נותנים זה לזו אלא את מחצית אונם ולבם ואהבתם; המחצית השנייה שמורה תמיד – לחוץ, לכל הנשים שבעולם, לכל שאר החישוקים, שדמיונם רודף אחריהם ומתעלס עמהם מרחוק…"

התיאור הזה עומד למעשה על ההבדל היסודי בין שתי תפיסות עולם ביחס לזוגיות ולמיניות. התפיסה המערבית, כפי שהוא מתאר אותה, מתמקדת בהנאה האישית ומעודדת את האדם לחוות אותה בצורה מרבית. הצעירים המתחנכים בצורה כזו, מתרגלים לראות את החיים כמסע ציד תמידי, שבו הם תמיד מחפשים אחרי פרטנר, ריגוש או חוויה חדשה, או לפחות משאירים פתח לאפשרות שכזו, אם תזדמן. ממילא מובן שכל זוגיות היא זמנית בלבד, תחנה אחת מבין תחנות רבות, והלב לעולם אינו מסור במלואו לבן זוג אחד – כפי שתיארה זאת נועה ירון-דיין, בספרה "מקימי", שכאשר הייתה עם בן זוגה כבר הרגישה קנאה במי שתבוא אחריה.

הגישה השמרנית, לעומת זאת, המיוצגת גם בהודו וגם אצלנו ביהדות, שמה במרכז לא את היחיד ואת הנאותיו, אלא את המשפחה. ההנאה שבמיניות אינה תכלית כשלעצמה, אלא רק אמצעי כדי לחבר בין איש לאישה לשם הקמת משפחה והולדת ילדים. האידיאל הוא חיבור מושלם בין בני הזוג, שבו כל אחד יודע שהוא הראשון והאחרון של השני, ואין פזילה לעבר אפשרויות אחרות. מתחת לחופה מברכים את החתן והכלה שיהיו כמו אדם וחווה בגן עדן מקדם, שכל אחד מהם ידע שאין לו מישהו אחר בעולם. בכך הופכים החיים ממסע ציד של רעב תמידי למי מנוחות של אהבה וסיפוק, נאמנות וביטחון.

יש הטוענים שאנשים ונשים השומרים את עצמם רק לבני זוגם, "לא יודעים מה הם מפסידים". אולם דווקא אלה הטוענים כך אינם יודעים מה הם עצמם מפסידים – את העומק והעוצמה שבקשר בלעדי, שבו כל אחד מתמסר לחלוטין לצד השני. החיבור המקודש הזה גדול יותר מכל אוסף של הנאות מזדמנות, וכל מה שצריך כדי להגיע אליו הוא להחזיר לחברה את ערכי הצניעות, האיפוק והמתינות. ולהתייחס לגופנו לא כאל מגרש שעשועים – אלא כאל מקדש של כבוד והתעלות.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הניסוי המסוכן בעולם חוזר, הפעם עם גב ממשלתי

רקפת תבור

באפריל 2021 כתבתי כאן על ניסוי קיצוני שעורר התנגדויות ובוטל מעט לפני צאתו לדרך. צוות חוקרים מאוניברסיטת הרווארד...

הטירוף החודשי נמשך #11

פולי קורקט

1. קוראי הטור יודעים ששני ביטויים נפוצים מאוד בארה"ב העכשווית הם "פריבילגיה לבנה" ו"גזענות מערכתית". הרעיון פשוט: כל האנשים הלבנים...

לעשות רק מה שאנחנו רוצים זו ממש לא תוכנית עבודה

ד"ר משה רט

"אין יותר בנקים? אז מה נעשה עכשיו?" - "מה שאנחנו רוצים". בשורות אלה מסתיים הסרט "לשחרר את גאי" (2021), שגיבורו, בחור נחמד...

האם הגיע הזמן שצה"ל יהפוך לצבא מקצועי?

ירון בוסקילה

מזה שנים רבות מודל "צבא העם" ההיסטורי, יציר כפיו של דוד בן גוריון, נמצא תחת לחצים הולכים וגוברים לשינוי. סקר מיוחד שערך המרכז...

פאודה – סדרת מתח מאוזנת או פיגוע הסברתי?

ירון בוסקילה

העונה הרביעית של "פאודה" הסתיימה, וכמו קודמותיה, תנחל גם היא ככל הנראה הצלחה מסחררת ברשתות הטלוויזיה בעולם. מעולם לא...

האם העולם מבריא כשהאנושות חולה

ד"ר משה רט

"יותר מכול הם אוהבים להרוס...להרוס...ולהרוס". את המילים האלה, שנאמרו על רקע סצנות קודרות של בנייני ענק קורסים ופיצוצים...

חלון אוברטון מכה שנית, והפעם: לגליזציה של סמי הזיה בישראל

דינה גורדון

עד לפני מספר שנים הדעה המקובלת בממסד הרפואי ובציבור הרחב הייתה שצריכת סמים פְּסִיכֶדֶלִיִּים כמו אל אס...

הטירוף החודשי נמשך #10

פולי קורקט

מנהלים ומפיקים בחברת דיסני הצהירו במהלך פגישה פנימית שהתקיימה במארס השנה, כי הם פועלים להציג דמויות מובילות בסרטים ובתוכניות...

שתפו: