בית המשפט העליון של מדראס שבהודו, לו סמכות שיפוטית על מדינת טאמיל נאדו, הצהיר שטבע הוא מעתה ישות חיה בעלת זכויות. "הגיע הזמן להכריז על מעמד משפטי ל'אמא טבע'… לכן בית המשפט הזה מכריז בזאת על 'אמא טבע' כעל 'יצור חי' שלו סטטוס של אדם בעל זכויות, התחייבויות וחובות התואמות לאלה של אדם חי", נכתב בעיתון "הינדוסטן טיימס"^[1].

על פניו זה נשמע אצילי. הגנה על הטבע היא דבר מבורך. אבל חישבו על זה – הטבע לכשעצמו אינו רציונלי ואין לו התחייבויות וחובות הדומות לאלו של בני אדם. האדמה ניתנה לבני האדם כדי שיעבדו אותה. איננו יכולים לעבד שטח מבלי להפוך את האדמה, ואיננו יכולים לאכול בלי להפריע לבעלי החיים ולצמחייה. הטבע נועד לשרת את בני האדם, ובתמורה עליהם לשמור עליו ככל יכולתם. אבל הטבע אינו זהה לבני אדם ואינו שווה להם.

אם לטבע יש חובות והתחייבויות כמו לבני אדם, כפי שמציע בית המשפט בהודו, יש לאפשר לאנשים לתבוע אותו. תדמיינו את זה – כאשר מונסונים יציפו עיר, האם האנשים בעיר יוכלו לתבוע את הטבע על נזקים? נו, באמת!

אבל בחלקים מסוימים בהודו, לטבע יש כעת זכויות שוות כמעט לאלו של בני אדם: "מוקנות לטבע זכויות הקרובות לזכויות יסוד/זכויות משפטיות/זכויות חוקתיות להישרדותו, ביטחונו, הזנתו והתחדשותו, כדי שיוכל לשמור על מעמדו וגם לקדם את בריאותו ורווחתו. ממשלת המדינה והממשל המרכזי מוכוונים להגן על 'אמא טבע' ולנקוט צעדים מתאימים להגן על 'אמא טבע' בכל הדרכים האפשריות", קבע בית המשפט.

Screen Shot

הודו אינה מקרה קיצון. מקרים דומים הופיעו בבוליביה, באקוודור, בצ'ילה, בפנמה, בבנגלדש, וביותר מ-30 רשויות בארה"ב. לפחות שישה נהרות בעולם הוכרזו כבר כישויות בעלות זכויות, כמו גם שני קרחונים יבשתיים. הצעת חוק במדינת ניו יורק רוצה ליצור "מגילת זכויות של הימות הגדולות" (אגמי מים מתוקים באמריקה הצפונית).

עד היום עבד העולם בצורה פשוטה: במרבית מדינות העולם הקרקעות, האגמים, הנהרות והיערות שייכים למדינה או לרשות המקומית, המחליטה האם מותר או אסור לבנות בהם, לאיזו מטרה ישמשו ומה יעלה בגורלו של האיש שיפר את התקנות בעניינם. כעת, קובעים בתי המשפט, יוכלו לקום הקרקעות, האגמים, הנהרות והיערות ולתבוע את הרשויות, את המדינה או את בעלי הזכות על הקרקע, בטענה שהם נפגעו מהם.

כמובן, הטבע לא יוכל באמת לקום ולתבוע בבית משפט. מי שיעשו זאת בשמו יהיו אנשים שינסו להטיל וטו משפטי על פיתוח תשתיות, או קבוצה של מאפיונרים שתנסה לסחוט חברות בנייה וממשלות – עד אשר הצדדים יגיעו לפשרה, כספית כמובן. יקומו גם ארגוני סביבה רדיקליים שיטענו כי משימתם לפעול כאפוטרופוסים לטבע.

למעשה זה כבר קורה. במגזין ניו יורקר פורסמה כתבה מאת אליזבת קולברט על אגם בשם מרי ג'יין, ש"תובע" לעצור את הפיתוחים בחופיו. הנה ציטוט מתוך הכתבה: "בדומה למה שקורה במרבית אזור מרכז פלורידה, [אגם] מרי ג'יין נתון תחת לחץ של פיתוח. […] אתר הנמצא ממש צפונית לאגם מרי ג'יין יהפוך כ-7,689 דונם של אדמות ביצות, מישורי אורנים ויער ברושים לבתים, למדשאות ולבנייני משרדים.

"לכן במאמץ להגן על עצמו, [אגם] מרי ג'יין תובע. האגם הגיש תביעה לבית המשפט של מדינת פלורידה, יחד עם אגם הארט, ביצת האי קרוסבי, ושני נחלים ביצתיים. לפי מסמכים משפטיים שהוגשו בפברואר השנה, הפיתוח 'ישפיע באופן מזיק על האגמים והביצה, שהם צדדים לפעולה זו', ויגרום לפציעות 'קונקרטיות, ברורות ומוחשיות'"^[2].

כאמור, לאגם, לנחל או לחלקת האדמה אין כינויי גוף אישיים והם אינם יכולים לתבוע. אנשים הם התובעים – פעילי סביבה רדיקליים שרוצים לרומם את עולם הטבע למעמד בני האדם.

מדובר במגמה צוברת תאוצה המקדמת סוג של מאבק מרקסיסטי בין מדכאים למדוכאים. בין בני האדם הרשעים (המדכאים) לבין הטבע (המדוכא). למרות המומנטום שצוברת התנועה ולמרות שיתוף הפעולה מצד בתי המשפט, אנשים עדיין מסרבים להתייחס לאיום ברצינות. לדעתי הגיע הזמן שהשאננות הנפוצה "זה לא יכול לקרות כאן" תסתיים. אני צופה שבקרוב זה יהפוך לחלק מהאג'נדה של שינוי האקלים, ויאומץ על ידי רוב המפלגות הפרוגרסיביות בעולם. בנקודה זו יהיה קשה מאוד לעצור את זה. כאשר זה יקרה נוכל לתת נשיקת פרידה לשגשוג שלנו.

המחבר הוא משפטן ויו"ר "מרכז דיסקברי לאנושיות יוצאת דופן" שמושבו בארה"ב