מלאכים הם אחד הנושאים המרתקים אותי ביותר. אם זה בהופעותיהם השונות בתנ"ך, בספרות חז"ל, בתורת הנסתר או בתחומים אחרים. מטבע הדברים, קראתי וצפיתי ביצירות רבות בהן מופיעים מלאכים, אולם בשלב מסוים הבנתי שבעשורים האחרונים – פשוט קשה למצוא אותם. המשפט האחרון נשמע תמוה: הרי מלאכים מככבים בשורה ארוכה של סרטים, סדרות וספרים עכשוויים, במגוון צורות ותפקידים שונים, החל מהרומנטי (כמו "עיר המלאכים") ועד לאימה (כמו "הנבואה"). איך אפשר לטעון שהם נעלמו? ובכן, אם "מלאכים" הם פשוט אנשים בעלי כנפיים, אז כן, הם מופיעים בשפע. אבל מלאכים במובן הנשגב, הקדוש, השמימי, העילאי, האידיאי – הם נדירים הרבה יותר.

נלך קצת אחורה. אחד הסופרים המשפיעים ביותר בזמננו היה טרי פראצ'ט, מחבר סדרת "עולם הדיסק" וספרים רבים נוספים. מעבר להומור השנון שבהם, ספריו של פראצ'ט מבטאים את השקפת עולמו האתאיסטית. בעולם הדיסק שיצר יש אלים, אבל בני האדם הם אלה שבראו אותם באמצעות אמונתם, לא להפך. אותם אלים, כמו גם ישויות מטאפיזיות אחרות, למשל, המוות ופרשי האפוקליפסה – מתוארים תמיד באופן שאני מכנה "בנעלי בית". הם טיפוסים אנושיים, קטנוניים ומשעשעים, שיש להם חולשות ויצרים שונים. אולי יש להם כוחות גדולים, אבל מבחינת האישיות והאופי אין בהם שום דבר נשגב. אצל טרי פראצ'ט, אין אידיאל גבוה יותר מהאנושיות הפשוטה, הביתית והרציונלית.

את ההשקפה הזו מעתיק פראצ'ט לעולמנו בספרו "בשורות טובות", אותו כתב יחד עם ניל גיימן ושעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה. גם שם הוא מפעיל את עיקרון השנמוך, אלא שהפעם לא כלפי אלים פגאניים אלא כלפי המלאכים והשדים מהתיאולוגיה היהודית-נוצרית. גיבורי הספר, אזירפאל וקראולי, הם מלאך ושד אנושיים ביותר, רחוקים מלייצג אידיאל שמימי או שטני כלשהו. הם מנסים לעצור את האפוקליפסה והארמגדון בעזרת האנטיכּריסט – שגם הוא מתגלה כילד בעל אופי אנושי לחלוטין. המסר העולה מהספר הוא: עזבו אותנו מהאידיאלים הגבוהים של גן עדן ומלכות שמים, מהנבואות והחזון, וממלחמת הקודש, ותנו לנו לחיות כבני אנוש פשוטים כאן עֲלֵי אדמות. איננו רוצים חלק לא בגן עדן ולא בגיהינום – רק לשבת בנעלי בית מול הטלוויזיה ולאכול פיצה.

באופן דומה, יצירות רבות נוספות בנות זמננו נוטות להציג את המלאכים בצורה שלילית, כטיפוסים קנאים, צדקנים, צרי מוחין, קרים, יהירים ומתנשאים, או זועמים וחמומי מוח. בסדרות פופולריות כמו "על טבעי", "סליפי הולו" ו"דומיניון", ובמשחקי מחשב כמו דיאבלו ו-Darksiders, רוב המלאכים הם יצורים עוינים המעוניינים לפגוע באנושות, לפעמים בשם "הצדק", והם אינם מייצגים באמת את רצון הבורא. על היצירות הרומנטיות אין מה לדבר, שם בכלל מוצגים המלאכים (בדומה לערפדים ולפיות) פשוט כבני אנוש מעוררי תשוקה. ואם נחזור לאלים הפגאניים, גם אלו עברו שנמוך שיטתי בספריו הפופולריים של ריק ריירדן וביצירות דומות – הפכו אותם לטיפוסים קריקטוריים ורחוקים מלעורר הערצה.

יהיו שיטענו שמדובר פשוט בהומור או בדמיון שאין לו משמעות מיוחדת, אבל לדעתי יש כאן מגמה מכוונת. לרוב, במהלך ההיסטוריה, תמונת המציאות בה האמינה האנושות הייתה מחולקת לשלושה עולמות: העולם הזה, העולם העליון (שמים, גן עדן וכו') והעולם התחתון (גיהינום, שאול וכו'). העולם הזה נמצא בתווך בין השניים האחרים. בעולם העליון שוכנים האלים או המלאכים, ובעולם התחתון השדים ויצורי האופל. מטרתו של האדם היא לשאוף כלפי מעלה, להתדמות לאלוהים או למשרתיו, ובכך להתעלות מעבר למגבלות האנושיות, לקטנוניות וליצרים. העולם האלוהי והשמימי אמור להוות מקור השראה לאנושות, אידיאל שייעודה הוא להתקרב אליו, כלשון התורה: "והלכת בדרכיו". כשם שהמבוגרים הם דמויות לחיקוי עבור הילדים, כך אלוהים אמור להיות מקור להשראה עבור בני האדם. ביהדות, הכינוי "מלאך" או "שרף" הוענק לצדיקים שהתעלו מעבר לחולשות וליצרים, קידשו את חייהם והתחברו לעולמות העליונים.

אבל האדם המטריאליסטי אינו מעוניין בהתעלות כזו. הוא מעדיף להיצמד לאזור הנוחות האנושי והארצי. לכן, במקום להתרומם לשמים – הוא מנמיך את השמים לגובה העיניים שלו, כדי להראות שגם שם אין שום דבר מיוחד. בכך הוא מתכחש לכל צורה של חזון ואידיאל, ובלי משים מאבד את התקווה לגאולה, לישועה ולצורת קיום מושלמת יותר, שוקע בבוץ של רדידות ומקדש את חולשותיו. ובלי לשים לב, הוא עלול לגלוש לעולם התחתון, שגם לקיומו הוא מתכחש.

הרבי מנחם מנדל מקוצק אמר שהאדם נברא כדי להגביה את השמים. הגיע הזמן להגביה אותם מחדש, ולחפש מלאכים אמיתיים.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית