בתוך המדינה: בחברה הערבית משוועים לביטחון אישי

להתבטאויותיי בתקשורת וברשתות החברתיות מתלווה מחיר לא פשוט – קללות ואיומים שאני סופג מדי יום מצד המתנגדים לעשייה שלי למען חיי שותפות טובים בישראל. לפני כשנה נאלצתי להחליף מספר נייד כי הטרידו אותי בשיחות ובהודעות, ובמקרה אחר השאירו לי מכתב איום בדואר וצילמו את דלת הכניסה לביתי. היה גם איום ישיר נגדי ברצח, מקרה בו המשטרה בנצרת התערבה ועצרה את המאיים מיידית.

אך לצערי, אני לא היחיד בחברה הערבית שמרגיש חוסר ביטחון. אם תגיעו ליישוב ערבי ותשאלו את התושבים מה הנושא שלדעתם צריך להיות בראש סדר העדיפויות של המדינה, כולם ישיבו פה אחד: ביטחון אישי. כל סקר שנעשה בשנים האחרונות מוכיח את זה. אין שבוע בלי קורבן אחד לפחות, ואין יום בלי אירוע ירי בישוב כלשהו. הורים רבים אינם מאפשרים לילדיהם להסתובב מחוץ לבית בשעות החשיכה. לא מעט עסקים נסגרים בגלל דרישות פרוטקשן. ישנם רבים המפחדים אפילו להתבטא ולהשמיע את דעתם בנושאים שונים ברשת, מחשש לתגובות מצד קיצוניים בחברה שלנו.

המצב הטבעי שלי ושל רבים בחברה שלנו הוא דריכות תמידית. כל צעד קטן ושגרתי כמו ירידה למכולת מצריך ערנות מרובה ומבטים לכל הכיוונים. זה מצב אבסורדי שאינו יכול להמשיך עוד. אף אחד אינו רוצה לחיות חיים כאלה.

הלך הרוח בחברה הערבית הוא שהמדינה חייבת לעשות הכול כדי למגר את הנשק הלא חוקי ולעצור את ארגוני הפשיעה. כולל מעורבות שב"כ וכניסת כוחות מג"ב – צעדים שבעבר היו מעוררים זעם והתנגדות עזה. המשטרה עושה מאמצים רבים, אך סובלת מבעיה תדמיתית קשה בחברה הערבית. אם תצפו בסרטוני טיקטוק של צעירים בחברה הערבית תוכלו להבין את רמת הזלזול כלפי המשטרה "הכחולה". יס"מ או מג"ב, לעומת זאת, נהנים מתדמית שונה בציבור הערבי. צריך יחידה מיוחדת שתפעל בכוח רב ובאמצעים יצירתיים ומגוונים לאכיפה מוגברת.

לצד זאת צריך גם הרתעה בדמות ענישה מחמירה. יש לי חבר שבגלל סכסוך טיפשי נדקר. הוא התלונן במשטרה על הדוקר, שנעצר והובא למשפט, שם קיבל עונש מאסר נמוך שהומר לעבודות שירות, כך שמהר מאוד הוא חזר להסתובב חופשי באותו כפר בו גר הבחור שאותו דקר. הדוגמה הזו יכולה להבהיר למה אנשים מפחדים לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק, או חוששים להתלונן נגד עבריינים ופושעים. בית המשפט צריך להיות גורם מרכזי במאבק בפשיעה, עם עונשים מחמירים המייצרים הרתעה.

ודבר אחרון שחשוב לזכור הוא שלטנגו צריך שניים. החברה הערבית יכולה ובצדק לבוא בתלונות למדינה על הזנחה של שנים בנושא, אך צריך גם לערוך חשבון נפש פנימי. יש צורך משמעותי להוביל מהלכים חינוכיים נגד אלימות במערכות החינוך בישובים הערביים כבר מגיל גן. ללמד סובלנות, ניהול דיאלוג, ופתרון סכסוכים בדרכי שלום.

הפשיעה בחברה הערבית אינה בעיה של החברה הערבית בלבד. היא בעיה של החברה הישראלית כולה. הנשק המופנה כלפי ערבים הוא אותו נשק שלבסוף מופנה גם כלפי יהודים כמו במבצע שומר החומות. אסור לנו להיות אדישים בשעה שדם של אזרחים נשפך ברחובות והפחד שולט. אנחנו משוועים לביטחון אישי.

מחוץ למדינה: למה ניסו להשתיק אותי בצ'ילה

בצ'ילה נמצאת הקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר בעולם מחוץ למזרח התיכון. חיים בה יותר מחצי מיליון פלסטינים. מדובר במספר הגדול פי 30 ממספר היהודים המתגוררים במדינה הדרום אמריקנית. זו אחת הסיבות המרכזיות לעוינות שיש בצ'ילה נגד ישראל עם אימוץ מוחלט של הנרטיב הפלסטיני. סטודנטים יהודים בצ'ילה סיפרו לי על הפחד שהם חיים בו והאווירה האנטי ישראלית השולטת בקמפוסים. מדי שנה מתקיים במרבית האוניברסיטאות בצ'ילה "שבוע האפרטהייד הישראלי" בהובלת ארגוני בי.די.אס. בשבוע זה מתקיימות הרצאות, הפגנות ותהלוכות נגד מדינת ישראל. השנה הגעתי לשם כדי להשמיע קול נגדי ולהציג את המציאות כאזרח ערבי בישראל.

הפגנה של פלסטינים בבירת צ'ילה, מאי 2021 | Martin Bernetti/AFP via Getty Images

מהר מאוד השמועה על הגעתי הופצה ועוד לפני שנחתתי בסנטיאגו כבר קיבלתי ברשתות תגובות עוינות נגדי, רובן בספרדית ובערבית, והמחאה נגד הגעתי החלה. באוניברסיטת קאתוליקה דה צ'ילה נתלו כרזות שקראו להחרים את האירוע איתי ובמהלך ההרצאה שלי במקום פרצו סטודנטים במחאה עם דגלי פלסטין וקריאות לשחרור פלסטין מהאפרטהייד הישראלי. גם באוניברסיטת דייגו פורטלס נתקלתי בעוינות מצד סטודנטים מקומיים ובפקולטה למשפטים של אוניברסיטת צ'ילה העדיפו לבטל את ההרצאה שלי לגמרי.

הניסיון להשתיק אותי וההחלטה לבטל אותי עוד לפני שנתנו לי את האפשרות להשמיע את דבריי, נובעת מעצם העובדה שאני ישראלי. אין זה אפילו משנה להם שאני אזרח ערבי, הם החליטו שלא מגיע לי להשמיע את קולי. הם טענו שעצם ההגעה שלי לצ'ילה היא "אלימות ישראלית", אבל לגודל האבסורד פעלו מולי בעצמם בדרכים אלימות כדי להשתיק אותי.

המחאות נגדי הובילו גם לסיקור בתקשורת הצ'יליאנית, כשכתב מקומי הגדיל לעשות ופרסם מאמר רצוף בשקרים של מעל 2,000 מילים שכל מטרתו להכפיש את שמי. בהמשך, סרטון שתיעד את המחאה של סטודנטים מאוניברסיטת קאתוליקה דה צ'ילה בזמן ההרצאה שלי, הגיע גם לתקשורת הערבית וסוקר ברשתות שונות החל מאל ממלקה הירדנית ועד לאל ג'זירה הקטארית.

עברתי הרבה מסעות הסברה ודיברתי בפני לא מעט סטודנטים בעולם. רק לאחרונה הייתי בלונדון, בדבלין ובניו יורק. בעבר גם נכחתי ב"שבוע האפרטהייד הישראלי" בדרום אפריקה. מעולם לא נתקלתי בכזו עוינות והתנגדות. יש קהל גדול שלא נתן לי צ'אנס, לא רצה אותי שם ולא משנה כמה עובדות אציג או כמה טיעונים אפריך, מבחינתם האמת אצלם. אך לא באתי בשבילם, הם הרי בלתי ניתנים לשכנוע. באתי בשביל אלו הניטרליים, אלו שבאמת רוצים לראות גם את הצד השני של המטבע כדי לגבש דעה. לשמחתי, לא מעט סטודנטים שנכחו בהרצאות שלי במהלך אותם ימים בצ'ילה ניגשו אליי בסוף ההרצאה או כתבו לי ברשת בהודעות פרטיות והודו לי שפתחתי להם את העיניים. הצגתי בפניהם מידע שלא הכירו על ישראל המסייע להם להבין את הדברים אחרת. רק בשביל זה היה שווה לטוס לצד השני של העולם.

יוסף חדאד הוא מנכ"ל עמותת "ביחד – עֲרֵבִים זה לזה"