כניסה
הרשמה לניוזלטר

מאמר מקומם הציע לאנשים "לפסוח על אלוהים" לכבוד חג הפסח

דניס פרגר | 10 במאי 2022 | מחשבות | 5 דק׳

בניו יורק טיימס המתינו לפסח כדי ללעוג לאלוהים

בערב פסח החליטו עורכי "הניו יורק טיימס" לפרסם בעיתון המודפס וגם באינטרנט מאמר דעה על אלוהים, על התנ"ך ועל פסח. המאמר פורסם תחת שתי כותרות שונות. במודפס כותרתו הייתה: "בואו נפסח על אלוהים"; ובאתר האינטרנט: "בעת זו של מלחמה, אני מציע לוותר על אלוהים"[1].

המאמר נכתב על ידי שלום אוסלנדר, יהודי שגדל בקהילה חרדית בברוקלין וחש ממורמר על כך. אוסלנדר חיבר כמה ספרים, בהם "מחבואים עם אלוהים", בו הוא מגולל את ניסיון חייו בקהילה האדוקה שבה גדל ואת שאיפתו להתנתק ממנה, תוך שהוא מנהל משא ומתן עם אלוהים – יום של הפקרות תמורת יום נטול חטאים. עורכי מדור הדעות בעיתון בחרו לקדם דווקא את דעותיו בערב חג הפסח.

הנה כמה "פנינים" ממאמרו. אוסלנדר פותח בהסבר קצר ומוכר לכולנו על השם "פסח". אלוהים פסח על בתיהם של בני ישראל כאשר הרג את בכוריהם של המצרים. לאוסלנדר יש הצעה: "בתקופה זו של מלחמה ואלימות, של דיכוי וסבל, אני מציע שנפסח על משהו אחר: אלוהים".

לאחר מכן הוא עובר לתאר את הרב שלימד אותו בישיבה. לדבריו מדובר בסדיסט שהתענג על סבלם של המצרים – "צעירים וזקנים, חפים מפשע ואשמים". הרב נהג לספר לתלמידי הישיבה כי במהלך המכה הראשונה, שגרמה למים להפוך לדם, "אימהות שהניקו את תינוקן […] גילו שחלב האם שלהן הפך לדם". אוסלנדר מוסיף שחבריו לישיבה הריעו משמחה למשמע דברי הרב והחלו להפוך לסדיסטים כמו הרב שלהם.

מוזר. בתור מי שלמד בישיבה עד גיל 19, כתב שלושה ספרים באנגלית על הפרשנות לתורה (The Rational Bible) ולאחרונה פרסם ספר על ההגדה (The Rational Passover Haggadah) שהפך לרב מכר על פי אמזון, מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. מעולם לא שמעתי יהודי האומר כי חלב האימהות המצריות הפך לדם. אני לא טוען שאוסלנדר משקר, אלא שאם מה שרשם נכון, יהיה זה חוסר אחריות משווע לטעון שחוויותיו בישיבה מייצגות את ההוראה היהודית הנורמטיבית.

גם תרועות הצהלה של חבריו מנוגדת למה שנלמד בישיבות. על פי התלמוד (מסכת סנהדרין), כאשר ביקשו מלאכי השרת "לומר שירה" לפני הקדוש ברוך הוא, לאחר שטבעו המצרים בקריעת ים סוף, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!" מרבית היהודים הלומדים בישיבות אמורים לדעת שאין לשמוח בנפול רשעים. על פי המדרש גם אין לומר הַלֵּל שלם ביום שביעי של פסח, כלומר אין לשמוח על מות המצרים.

אוסלנדר ממשיך: "אם הוא היה בן תמותה, אלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים היה מובא בפני בית הדין הבין-לאומי בהאג [בגלל המכות האכזריות שהטיל על המצרים]. ולמרות זאת, אנו משבחים אותו. אנו מחקים אותו. אנו מפצירים בילדינו להיות כמוהו […] אולי כעת זה זמן טוב ללמד את ילדינו לפסוח על אלוהים – להיות כמה שיותר שונים ממנו".

אוסלנדר "נושא תפילה" ליום בו העיתונות תלמד אותנו להתרחק מאלוהים, ואז כאשר ילדים ישמעו סיפור תנ"כי על אלוהים – "בוז! ילעגו הילדים", הוא כותב.

התקווה שילדים ילעגו בבוז לאלוהים אינה רק משאלתו של אוסלנדר אלא כנראה גם של עורכי הניו יורק טיימס. זו משאלתו של האדם האחראי על מדור הדעות בעיתון, של העורך הראשי שהביא זאת לדפוס דווקא בערב החג, ושל המו"ל שלא הניד עפעף כדי לעצור זאת. בניו יורק טיימס יש מזה שנים לעג לערכים מסורתיים המאפיינים את הדתות המערביות והמבוססים על התנ"ך (המסורת היהודית-נוצרית).

עם זאת, הניו יורק טיימס לא יעז לפרסם מאמר הלועג לאללה, למוחמד ולקוראן במהלך חודש הרמדאן או בכל זמן אחר בשנה. בעת החודש הקדוש לאסלאם מצאתי בניו יורק טיימס כמעט אך ורק מאמרים העוסקים באוכל: "15 מתכונים לקריאה במהלך הרמדאן" או "היכן שבירת צום הרמדאן כוללת את אייל הצפון" (מאמר על משפחה מוסלמית החיה באלסקה). נראה כי בעיתון מפחדים לעורר את זעם המוסלמים, אבל אינם חוששים לעורר את זעמם של היהודים או הנוצרים.

אם ב-1918 כתב פטריוט אמריקני חילוני בשם אירווינג ברלין (Irving Berlin) שיר קצר ומפורסם בשם "אלוהים, ברך את אמריקה" (God Bless America), היום תתקשו למצוא יהודי חילוני שיסכים לכתוב מילים כאלו. ואם הכרזת העצמאות של ארה"ב, שנכתבה על ידי ליברלים, מציינת כי לכל בני האדם "העניק הבורא זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר", היום תתקשו למצוא חילונים המסכימים עם מילים אלה.

אחרי מלחמת העולם השנייה קרה משהו ליהודי ארה"ב. הם החלו לנטות בהדרגה שמאלה ולתמוך בתנועות קיצוניות השונאות את אמריקה, כמו הפנתרים השחורים – להם ערכו יהודים בולטים בארה"ב, בהם לאונרד ברנשטיין, גיוס כספים ידוע לשמצה. יהודים רבים נהיו פחות ופחות מחויבים לערכים הנגזרים מהיהדות ומהנצרות. הם החליפו את התנ"ך בקריאת הניו יורק טיימס, ואת אלוהים בציות למרצים שלהם בקולג'. היום אמונתם של רבים מהיהודים האמריקנים הוחלפה בתיאוריות הנלמדות באקדמיה: פמיניזם, סוציאליזם, תיאוריות גזע ביקורתיות ועוד. היהדות אינה עוד האמונה שלהם, אלא המפלגה הדמוקרטית והניו יורק טיימס.

קיימים שני היבטים נוספים. ראשית, כאשר הניו יורק טיימס מעודד את קוראיו לפסוח על אלוהים, הוא מעודד אותם לפסוח על סטנדרטים מוסריים אובייקטיביים. אם אין אלוהים הקובע שרצח הוא מעשה אסור מבחינה אובייקטיבית, רצח נותר מעשה אסור רק מבחינה סובייקטיבית. ייתכן שיהיו אנשים רבים שיראו ברצח, בגניבה ובמעשים נוספים כאלה דבר אסור, אבל ללא אלוהים אלה יהיו רק דעותיהם האישיות הסובייקטיביות, ולא ערכי מוסר אוניברסליים מחייבים המגיעים מאלוהי התנ"ך.

שנית, יהודים ונוצרים יודעים שיראת השם היא בסיס חיוני לשמירה על המוסר ("אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", דברים פרק י פסוק כ). בספר שמות מסופר כי פרעה ציווה על הנשים המיילדות להרוג את כל הבנים העברים שנולדים, אך הן סירבו. מדוע? "כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהים". אבל בארה"ב העכשווית, מרבית האנשים אינם מפחדים עוד מאלוהים. הם מפחדים מהעיתונות, מהמרצים שלהם בקולג' וממה שיכתבו ברשתות החברתיות.

כאשר אנשים אינם יראים עוד מהשם, וכאשר הם מתנתקים מכללי מוסר אובייקטיביים הנגזרים מהמסורת היהודו-נוצרית, החברה יכולה בקלות להתדרדר לכאוס מוסרי. לא צריך להיות דתי כדי לראות זאת. כאשר "פוסחים על אלוהים" קל יותר לתיאוריות שהורסות את החברה למשוך את הציבור – במאה הקודמת היו אלה הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם שסחפו עשרות מיליונים והכו בחברה. לאן תדרדר החברה הפעם בעקבות ההמלצות "לפסוח על אלוהים"?


דניס פרגר הוא שדרן רדיו, סופר ופובליציסט יהודי-אמריקני. מייסד אתר התוכן PragerU

References
.1 Shalom Auslander, "In This Time of War, I Propose We Give Up God", The New York Times, 15 April 2022

שתפו את הכתבה:

בניו יורק טיימס המתינו לפסח כדי ללעוג לאלוהים

מאמר מקומם הציע לאנשים "לפסוח על אלוהים" לכבוד חג הפסח

דניס פרגר | 10 במאי 2022 | מחשבות | 6 דק׳

Shutterstock

בערב פסח החליטו עורכי "הניו יורק טיימס" לפרסם בעיתון המודפס וגם באינטרנט מאמר דעה על אלוהים, על התנ"ך ועל פסח. המאמר פורסם תחת שתי כותרות שונות. במודפס כותרתו הייתה: "בואו נפסח על אלוהים"; ובאתר האינטרנט: "בעת זו של מלחמה, אני מציע לוותר על אלוהים"[1].

המאמר נכתב על ידי שלום אוסלנדר, יהודי שגדל בקהילה חרדית בברוקלין וחש ממורמר על כך. אוסלנדר חיבר כמה ספרים, בהם "מחבואים עם אלוהים", בו הוא מגולל את ניסיון חייו בקהילה האדוקה שבה גדל ואת שאיפתו להתנתק ממנה, תוך שהוא מנהל משא ומתן עם אלוהים – יום של הפקרות תמורת יום נטול חטאים. עורכי מדור הדעות בעיתון בחרו לקדם דווקא את דעותיו בערב חג הפסח.

הנה כמה "פנינים" ממאמרו. אוסלנדר פותח בהסבר קצר ומוכר לכולנו על השם "פסח". אלוהים פסח על בתיהם של בני ישראל כאשר הרג את בכוריהם של המצרים. לאוסלנדר יש הצעה: "בתקופה זו של מלחמה ואלימות, של דיכוי וסבל, אני מציע שנפסח על משהו אחר: אלוהים".

לאחר מכן הוא עובר לתאר את הרב שלימד אותו בישיבה. לדבריו מדובר בסדיסט שהתענג על סבלם של המצרים – "צעירים וזקנים, חפים מפשע ואשמים". הרב נהג לספר לתלמידי הישיבה כי במהלך המכה הראשונה, שגרמה למים להפוך לדם, "אימהות שהניקו את תינוקן […] גילו שחלב האם שלהן הפך לדם". אוסלנדר מוסיף שחבריו לישיבה הריעו משמחה למשמע דברי הרב והחלו להפוך לסדיסטים כמו הרב שלהם.

מוזר. בתור מי שלמד בישיבה עד גיל 19, כתב שלושה ספרים באנגלית על הפרשנות לתורה (The Rational Bible) ולאחרונה פרסם ספר על ההגדה (The Rational Passover Haggadah) שהפך לרב מכר על פי אמזון, מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. מעולם לא שמעתי יהודי האומר כי חלב האימהות המצריות הפך לדם. אני לא טוען שאוסלנדר משקר, אלא שאם מה שרשם נכון, יהיה זה חוסר אחריות משווע לטעון שחוויותיו בישיבה מייצגות את ההוראה היהודית הנורמטיבית.

גם תרועות הצהלה של חבריו מנוגדת למה שנלמד בישיבות. על פי התלמוד (מסכת סנהדרין), כאשר ביקשו מלאכי השרת "לומר שירה" לפני הקדוש ברוך הוא, לאחר שטבעו המצרים בקריעת ים סוף, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!" מרבית היהודים הלומדים בישיבות אמורים לדעת שאין לשמוח בנפול רשעים. על פי המדרש גם אין לומר הַלֵּל שלם ביום שביעי של פסח, כלומר אין לשמוח על מות המצרים.

אוסלנדר ממשיך: "אם הוא היה בן תמותה, אלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים היה מובא בפני בית הדין הבין-לאומי בהאג [בגלל המכות האכזריות שהטיל על המצרים]. ולמרות זאת, אנו משבחים אותו. אנו מחקים אותו. אנו מפצירים בילדינו להיות כמוהו […] אולי כעת זה זמן טוב ללמד את ילדינו לפסוח על אלוהים – להיות כמה שיותר שונים ממנו".

אוסלנדר "נושא תפילה" ליום בו העיתונות תלמד אותנו להתרחק מאלוהים, ואז כאשר ילדים ישמעו סיפור תנ"כי על אלוהים – "בוז! ילעגו הילדים", הוא כותב.

התקווה שילדים ילעגו בבוז לאלוהים אינה רק משאלתו של אוסלנדר אלא כנראה גם של עורכי הניו יורק טיימס. זו משאלתו של האדם האחראי על מדור הדעות בעיתון, של העורך הראשי שהביא זאת לדפוס דווקא בערב החג, ושל המו"ל שלא הניד עפעף כדי לעצור זאת. בניו יורק טיימס יש מזה שנים לעג לערכים מסורתיים המאפיינים את הדתות המערביות והמבוססים על התנ"ך (המסורת היהודית-נוצרית).

עם זאת, הניו יורק טיימס לא יעז לפרסם מאמר הלועג לאללה, למוחמד ולקוראן במהלך חודש הרמדאן או בכל זמן אחר בשנה. בעת החודש הקדוש לאסלאם מצאתי בניו יורק טיימס כמעט אך ורק מאמרים העוסקים באוכל: "15 מתכונים לקריאה במהלך הרמדאן" או "היכן שבירת צום הרמדאן כוללת את אייל הצפון" (מאמר על משפחה מוסלמית החיה באלסקה). נראה כי בעיתון מפחדים לעורר את זעם המוסלמים, אבל אינם חוששים לעורר את זעמם של היהודים או הנוצרים.

אם ב-1918 כתב פטריוט אמריקני חילוני בשם אירווינג ברלין (Irving Berlin) שיר קצר ומפורסם בשם "אלוהים, ברך את אמריקה" (God Bless America), היום תתקשו למצוא יהודי חילוני שיסכים לכתוב מילים כאלו. ואם הכרזת העצמאות של ארה"ב, שנכתבה על ידי ליברלים, מציינת כי לכל בני האדם "העניק הבורא זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר", היום תתקשו למצוא חילונים המסכימים עם מילים אלה.

אחרי מלחמת העולם השנייה קרה משהו ליהודי ארה"ב. הם החלו לנטות בהדרגה שמאלה ולתמוך בתנועות קיצוניות השונאות את אמריקה, כמו הפנתרים השחורים – להם ערכו יהודים בולטים בארה"ב, בהם לאונרד ברנשטיין, גיוס כספים ידוע לשמצה. יהודים רבים נהיו פחות ופחות מחויבים לערכים הנגזרים מהיהדות ומהנצרות. הם החליפו את התנ"ך בקריאת הניו יורק טיימס, ואת אלוהים בציות למרצים שלהם בקולג'. היום אמונתם של רבים מהיהודים האמריקנים הוחלפה בתיאוריות הנלמדות באקדמיה: פמיניזם, סוציאליזם, תיאוריות גזע ביקורתיות ועוד. היהדות אינה עוד האמונה שלהם, אלא המפלגה הדמוקרטית והניו יורק טיימס.

קיימים שני היבטים נוספים. ראשית, כאשר הניו יורק טיימס מעודד את קוראיו לפסוח על אלוהים, הוא מעודד אותם לפסוח על סטנדרטים מוסריים אובייקטיביים. אם אין אלוהים הקובע שרצח הוא מעשה אסור מבחינה אובייקטיבית, רצח נותר מעשה אסור רק מבחינה סובייקטיבית. ייתכן שיהיו אנשים רבים שיראו ברצח, בגניבה ובמעשים נוספים כאלה דבר אסור, אבל ללא אלוהים אלה יהיו רק דעותיהם האישיות הסובייקטיביות, ולא ערכי מוסר אוניברסליים מחייבים המגיעים מאלוהי התנ"ך.

שנית, יהודים ונוצרים יודעים שיראת השם היא בסיס חיוני לשמירה על המוסר ("אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", דברים פרק י פסוק כ). בספר שמות מסופר כי פרעה ציווה על הנשים המיילדות להרוג את כל הבנים העברים שנולדים, אך הן סירבו. מדוע? "כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהים". אבל בארה"ב העכשווית, מרבית האנשים אינם מפחדים עוד מאלוהים. הם מפחדים מהעיתונות, מהמרצים שלהם בקולג' וממה שיכתבו ברשתות החברתיות.

כאשר אנשים אינם יראים עוד מהשם, וכאשר הם מתנתקים מכללי מוסר אובייקטיביים הנגזרים מהמסורת היהודו-נוצרית, החברה יכולה בקלות להתדרדר לכאוס מוסרי. לא צריך להיות דתי כדי לראות זאת. כאשר "פוסחים על אלוהים" קל יותר לתיאוריות שהורסות את החברה למשוך את הציבור – במאה הקודמת היו אלה הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם שסחפו עשרות מיליונים והכו בחברה. לאן תדרדר החברה הפעם בעקבות ההמלצות "לפסוח על אלוהים"?


דניס פרגר הוא שדרן רדיו, סופר ופובליציסט יהודי-אמריקני. מייסד אתר התוכן PragerU

References
.1 Shalom Auslander, "In This Time of War, I Propose We Give Up God", The New York Times, 15 April 2022

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
לאן נעלמו המלאכים?

ד"ר משה רט

מלאכים הם אחד הנושאים המרתקים אותי ביותר. אם זה בהופעותיהם השונות בתנ"ך, בספרות חז"ל, בתורת הנסתר או בתחומים אחרים. מטבע הדברים, קראתי...

איומים של השתקה מנצרת ועד צ'ילה

יוסף חדאד

בתוך המדינה: בחברה הערבית משוועים לביטחון אישי להתבטאויותיי בתקשורת וברשתות החברתיות מתלווה מחיר לא פשוט – קללות ואיומים...

יותר מ-130 אלף מאומתים לקורונה בסין, ואף לא אדם אחד מת

אווה פו

ב-10 באפריל פרסם עיתון ה"וול סטריט ג'ורנל" כתבה שכותרתה: "בשנגחאי תועדו יותר מ-130,000 מאומתים לקורונה – מבלי שאף אדם...

מכתבים למערכת: מצב הדמוקרטיה הישראלית מזכיר את תהליך ההתדרדרות של הרפובליקה הרומית

חגי כהן קלונימוס

בטור הדעה "האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי", נדב רט משרטט את...

הטירוף החודשי נמשך #6

פולי קורקט

1. נהוג לחשוב שנשיאי בית המשפט העליון הם הטובים שבטובים, האליטות של החברה, חכמי עולם שצריכים לגזור דינים בנושאים המורכבים והקשים...

לנפץ את האשליות, מבית ומחוץ

יוסף חדאד

בתוך המדינה: שיא במספר המתנדבים לשירות לאומי בחברה הערבית בשעה שבוגרי תיכון בישראל מהחברה היהודית מתגייסים לשירות צבאי חובה, הצעירים...

האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי?

נדב רט

השנה האחרונה בפוליטיקה הייתה רבת תהפוכות. רבים מאזרחי ישראל חשו, בעת שישבו אל מול מהדורות החדשות, שהם...

האם הגלובליזציה הגיעה לקיצה?

צבי סטפק

מלחמת רוסיה אוקראינה, המתרחשת בלב אירופה במאה ה-21, אחרי שרבים וטובים החליטו שמלחמות גדולות פסו מן העולם, הניעה רבים להגיע למסקנה...

שתפו: