בתוך המדינה: שיא במספר המתנדבים לשירות לאומי בחברה הערבית

בשעה שבוגרי תיכון בישראל מהחברה היהודית מתגייסים לשירות צבאי חובה, הצעירים בחברה הערבית בישראל (מלבד הדרוזים) מקבלים פטור. על פניו, זהו יתרון לצעירים הערבים. כבר בגיל 18 הם יכולים להתחיל מסלול של לימודים אקדמיים או לצבור ניסיון בעבודות מכניסות – דרך שיש אלו המנצלים אותה. עם זאת, יש רבים אחרים שאינם פונים ללימודים אקדמיים ומוצאים את עצמם ללא מסגרת ובחוסר מעש. משם קל להתדרדר לפשע, ואין ספק שמשבר האלימות בחברה הערבית קשור גם לחוסר המעש שבו נמצאים הצעירים. ראש הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, חסאן טואפרה, טען לפני כשנה כי 50 אחוז מהצעירים בחברה הערבית הם חסרי מעש, עובדה היכולה להוביל ל"פיצוץ גדול"^[1].

בשנים האחרונות צובר תאוצה מסלול נוסף המיועד לבוגרי תיכונים בעלי פטור משירות צבאי – שירות לאומי אזרחי. במסגרתו הצעירים מתנדבים לשרת, למשך שנה או שנתיים, בתפקידים במגוון תחומים חברתיים כמו חינוך, רפואה, רווחה ועוד. הם מקבלים דמי קיום ולצד זאת זוכים בהטבות, בזכויות ובפיקדון. רבים אינם יודעים שיש היום מעל 5,000 מתנדבים ערבים ישראלים בשירות הלאומי האזרחי. מדובר במספר שיא ובעלייה של מאות אחוזים תוך עשור – מספר המהווה 27.5% מכלל בני ובנות השירות בארץ.

היה ניתן לחשוב שמבצע שומר החומות בשנה החולפת יקטע את מגמת ההשתלבות, או שאולי משבר הקורונה, שהכניס בשנתיים האחרונות משפחות רבות בחברה הערבית למצוקה כלכלית, יגרום לצעירים לרצות לצאת לעבוד ולפרנס ולא להקדיש שנה של תרומה למדינה. אך המגמות ממשיכות להציג עלייה וביקוש הולך וגובר בשירות. ובימים אלו של הרשמה לשנת השירות הבאה צפוי להישבר שיא נוסף.

המספר של מעל 5,000 מתנדבים מדי שנה מוביל אותנו למצב שתוך עשור וקצת, יהיו יותר מ-100 אלף צעירים ערבים בוגרי שירות לאומי אזרחי שתרמו למדינה ולקהילה. חשוב להבין שלצד העשייה החברתית, אותם צעירים מקבלים בשירות כלים לחיים. הם פוגשים מקרוב את החברה היהודית, דבר המסייע לגישור הפערים, הם משפרים את שליטתם בשפה העברית וזוכים למקפצה נוחה בדרך ללימודים ולתעסוקה בעתיד.

ישנם אתגרים רבים ונושאים טעונים בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים בחברה הישראלית. אך כשיוצאים לשטח ורואים את אלפי הצעירים שבוחרים להשפיע, להשתלב ולהוביל שינוי, אפשר להתמלא בתקווה לעתיד של שותפות ישראלית.

מחוץ למדינה: נאום שנשאתי בפרלמנט האירי

מאז ומתמיד קיימה אירלנד יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. עוד לפני ששתי המדינות יצאו לעצמאות כבר היה להן אינטרס משותף – שני העמים נאבקו בבריטים כדי לקבל עצמאות. אולם בשנים האחרונות אירלנד ידועה בעמדתה הפרו-פלסטינית, ונחשבת לאחת המדינות העוינות ביותר באירופה כלפי ישראל ומדיניותה. נשיא אירלנד, מייקל היגינס, הצהיר בעבר כי חמאס אינו ארגון טרור. הוא תמך במשטי המחאה לעזה, חתם על עצומה הקוראת לחרם על ישראל וגם נפגש והחמיא בחום לעומר ברגותי, ממייסדי תנועת ה-BDS. ה-BDS דומיננטי מאוד באירלנד – הסניף האירי שלהם נחשב לחזק ולמוביל בפעילויות נגד ישראל. רק לפני חודשים מספר הסופרת האירית המצליחה, סאלי רוני, החליטה להחרים את ישראל ולא להוציא לאור את ספרה החדש בעברית.

בפרלמנט האירי מתארחים דרך קבע דוברים רבים המדברים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותוקפים את ישראל. מנגד, בשנים האחרונות לא התארח במקום אף דובר שיאזן את הדברים מהצד הישראלי. לכן שמחתי שארגון Ireland Israel Alliance, בתיאום עם מספר חברי פרלמנט אירים, הזמין אותי לפני מספר שבועות להגיע לפרלמנט באירלנד. הם ביקשו שאנאם שם כתגובה לדוח של אמנסטי אינטרנשיונל שהכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד כלפי האוכלוסייה הערבית – הכוללת, בין השאר, אותי. אישרתי את הגעתי מיד, ולא דמיינתי את הסערה שהדבר יעורר.

ימים מספר לפני מועד הנאום התעוררתי ונדהמתי לראות את תמונתי מתנוססת בכתבה ב"טיימס" המתנגדת להגעתי. ההתנגדות להגעתי הגיעה תחילה מתוך המפלגה הלאומנית "שין פיין". אך בהמשך הובילה להירתמות של ארגונים אנטי ישראליים וגופי BDS באירלנד שיצאו גם הם במחאה, כולל הארגון היהודי Jewish Voice for Just Peace שהוציא מכתב רצוף בשקרים ובהכפשות – נגדי. יום לפני בואי התקיים דיון בפרלמנט בהשתתפות אנשי אמנסטי אינטרנשיונל בו ניסו להפריך את הפרספקטיבה שלי ואף טענו כי "חוויה של דיכוי יכולה להיות שונה אצל כל אחד".

לשמחתי, למרות הניסיונות הרבים למנוע את נאומי בפני הפרלמנט, הגעתי לבית ליינסטר (Leinster House) בדבלין, מקום מושבו של ה"אֵירָכטָס", הפרלמנט האירי, ונאמתי מעל 20 דקות בפני חברי פרלמנט. הצגתי את עצמי וסיפרתי על המציאות של ערביי ישראל במדינה. דיברתי על אתגרים ועל העובדה שיש לא מעט מה לשפר, אך לצד זאת שיתפתי על השתלבותם של ערביי ישראל בחברה, ועל השותפות בכל תחומי החיים. הפרכתי טיעון אחר טיעון מתוך דוח אמנסטי. בסיום דבריי גם השבתי לשאלות שהיו לחברי פרלמנט. אחד מהם, כריס אנדרס, חבר מפלגת שין פיין שבעצמו הוציא מכתב נגד הגעתי, ניסה להתעמת איתי בטיעונים עוינים ואולי אפילו אנטישמים, אך גם אותו "העמדתי" במקום.

כשהאירוע הסתיים ניגשו אליי חברי פרלמנט רבים ולחצו לי את היד. הם הודו לי שהצגתי בפניהם עובדות שלא הכירו. ימים מספר לאחר מכן נאם בפרלמנט הסנאטור האירי נד סאליבן, שציטט קטעים מהנאום שלי והעביר מסרים כנגד דוח אמנסטי. לשמוע בעולם חברי פרלמנט בנאומים פרו-ישראליים אין זה דבר מובן מאליו, קל וחומר כשזה קורה באירלנד.

זה רק מוכיח כמה חשוב לפעול בזירה הבין-לאומית. חשוב שברחבי העולם ייחשפו למציאות האמיתית ויישמעו קולות אותנטיים מהחברה הישראלית, אשר יאזנו ויציבו כוח נגדי מול היקף הפעילות הרחב של ארגונים ואנשים שכל מטרתם היא להשחיר את תדמית ישראל.

---

יוסף חדאד הוא מנכ"ל עמותת "ביחד – עֲרֵבִים זה לזה"