השנה האחרונה בפוליטיקה הייתה רבת תהפוכות. רבים מאזרחי ישראל חשו, בעת שישבו אל מול מהדורות החדשות, שהם צופים בסרט מתח הוליוודי, שלפרקים הפך לסרט מדע בדיוני. ההרגשה הייתה שהפוליטיקאים שלנו חוצים לעתים קווים אדומים, מפרים הבטחות ומותירים את עינינו פקוחות לרווחה. אולם עיון בכתביו של יועץ פוליטי ותיק ומנוסה מגלה כי תככנות פוליטית מסוג זה אינה חידוש כלל, אלא צפויה ומתבקשת: "שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו, ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו", כותב היועץ, ומוסיף שלמנהיג חזק לא צריכות להיות חסרות "סיבות לגיטימיות לתרץ את אי שמירת האמונים שלו". לדבריו, "יש לדעת איך להסוות יפה את הטבע הזה ולהיות מתחפש ומתחזה גדול"^[1].

רבים מכירים את היועץ הפוליטי הזה – המדינאי, הפילוסוף, הסופר והמחזאי ניקולו מקיאוולי (1527-1469) שספרו "הנסיך" הפך לשם נרדף לפוליטיקה תככנית, אסרטיבית, חסרת עכבות ונשכנית. את פעילותו הציבורית החל כפקיד במגזר הציבורי של איטליה דאז. במהלך שנות חייו עברה איטליה שינויים פוליטיים רבים – היא נכבשה בידי שכנותיה, ראתה את מנהיגיה מתחלפים, וסבלה ממתחים קשים בין ההנהגה המדינית להנהגה הדתית שהשתנתה גם היא באותן השנים. כששבו בני מדיצ'י לשלטון נחשד מקיאוולי בקשר נגדם, פוטר מתפקידו הציבורי, ואף נאסר ועונה בכלא. כששוחרר, פרש ליישוב קטן ליד פירנצה ושם כתב את "הנסיך" – אולי בתקווה שספר זה יחזיר אותו אל חזית העשייה הפוליטית.

בספר "הנסיך" מפרט מקיאוולי את סוגי השלטון השונים הנהוגים בעולם, את האופן בו נכון להפעיל צבא, וכיצד נכון לשלוט בהמון. עיקר פרסומו נודע לו בזכות הדרכתו השנויה במחלוקת, דוגמת זו המופיעה בפתח הדברים, המצדיקה שקרים מעת לעת כחלק מהתנהלותו הציבורית של המנהיג. מקיאוולי אינו עוסק במוסריות בספרו – הוא רואה את יציבות השלטון כמטרה המרכזית, ולמטרה הזו מכוונות כל עצותיו. לשיטתו, הדברים נבחנים תמיד במבחן התוצאה. אם מנהיג יכול להגיד את האמת לנתיניו ולגרום להם נזק, או לשקר להם אך להביא יציבות וביטחון – הרי שבמבחן התוצאה האפשרות השנייה עדיפה. המטרה, לשיטת מקיאוולי, מקדשת את האמצעים.

ספרו נועד לצייד את המנהיג בהוראות כיצד להחזיק בשלטונו לאורך זמן, ליהנות מאהדת ההמון ולהימנע ממרידות או מהפכות פוליטיות. למרבה ההפתעה, אף על פי שכתב את הדברים לפני כ-500 שנה, פוליטיקאים ומנהיגים ברחבי העולם ממשיכים להשתמש בתובנותיו ובהוראותיו עד היום, ככל הנראה גם בישראל, כפי שנראה מיד.

פרק שלם בספר הוא מעין מדריך למנהיג חדש התופס את השלטון לאחר תקופת הנהגה ארוכה של מנהיג קודם, ונוגע ישירות במציאות הפוליטית בישראל. בפרק מוסבר מה המנהיג החדש צריך לעשות במצב זה, ומה עלול לגרום לו לכישלון חרוץ. "יש להביא בחשבון, שאין דבר קשה יותר לטיפול ואף מפוקפק יותר בהצלחתו או אף מסוכן יותר לביצוע מלהעמיד את עצמך בראש הנהגתם של סדרים חדשים", כותב מקיאוולי. למנהיג החדש נותרו אויבים, הוא מסביר, "בדמותם של כל אלו שמפיקים רווח מן הסדרים הישנים"; הוא נהנה מקואליציה חדשה ורפה "בדמותם של כל אלו שעשויים להפיק רווח מן ההסדרים החדשים"; וברגע שלאויביו תהיה הזדמנות לתקוף, הם יעשו זאת בקנאות, ואילו שותפיו של המנהיג החדש והטרי לקואליציה יגנו עליו "באופן פושר, כך שעם אלה הולכים לאבדון"^[2].

על פי מקיאוולי, סיכוייו של ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, לשלוט לאורך זמן רב עשויים להיות נמוכים, כיוון שקואליציה שאינה עומדת ברשות עצמה, אלא תלויה באחרים אינה סימן מבשר טובות ל"נסיך" החדש. "יש לבדוק אם המחדשים הללו (מחדשי הסדר החברתי, נ"ר) עומדים ברשות עצמם או שהם תלויים באחרים", מבהיר מקיאוולי, "כלומר, האם כדי להוציא אל הפועל את מלאכתם עליהם להתחנן או שהם יכולים למעשה לכפות את רצונם. במקרה הראשון, הם תמיד מסיימים בכי רע ואינם מגשימים ולא כלום".

בכל זאת, ניתן להציל את המצב, מסביר מקיאוולי, ומנפק הדרכה הנראית אכזרית במיוחד: אם ברצונו של הנסיך החדש להחזיק בשלטון, "חייב הוא לדאוג לשני דברים: האחד, שיחוסל דמו של נסיכן הישן, והאחר, לא לשנות לא את חוקיהן ולא את מסיהן"^[3].

במילים אחרות, "נסיך" חדש הרוצה להחליף את ההנהגה הוותיקה הקודמת – צריך לדאוג לחסלה. כמובן שתרגום הוראות אלו לימינו לא מבוצע באופן המילולי של המילה, אך הוא בהחלט יכול להתרחש באמצעים חקיקתיים ותקשורתיים. ההוראות הכתובות ב"הנסיך" ברורות והחלטיות: רק חיסול מוחלט של השליט הקודם יאפשר לשליט החדש לבסס את שלטונו. פעולה שיש לבצע בתחילת תקופת השלטון החדש, ללא רחמים וללא עיכובים: "ולכן, יש לשים לב שכאשר משתלטים על מדינה, חייב הכובש לשקול בדעתו את כל הפגיעות שעליו לבצע, ולבצע את כולן בבת-אחת"^[4].

"פגיעות" המזכירות את ניסיונות החקיקה השונים של שר המשפטים, גדעון סער, ושל חברי מפלגתו. סער, שועל פוליטי ותיק ומנוסה, מבין כי קל הרבה יותר להחליף מנהיג כושל מאשר מנהיג מוצלח, וייתכן שמסיבה זו ויתר בקלות על תפקיד ראש הממשלה, אותו יכול היה לקבל בקונסטלציה פוליטית כזו או אחרת במהלך המו"מ על הקמת ממשלת הימין. במקום לתפוס את כיסא ראש הממשלה, הניח סער לאדם אחר להוביל ולשלם מחיר פוליטי כבד, בעוד הוא מנצל תקופה זו להעביר חקיקה שתוודא כי המנהיג הקודם לא יוכל לשוב לעולם, על פי הנחיותיו של מקיאוולי. בינתיים הוא ממתין על הגדר ליום פקודה, ומקווה לטוב. לא בטוח כי סער חשב על כל זה במודע – אך בפועל התנהלותו הולמת את תובנות "הנסיך", והוא עשוי להרוויח מכך בעתיד.

מידותיו של המנהיג

"הנסיך" עוסק רבות באופן בו כדאי למנהיג למתג את עצמו. באלו מידות כדאי לו להתעטף, ומהן התכונות שיגרמו להמון להעריצו ולמנותו למנהיג שישלוט לאורך שנים. פרק שלם עוסק במידות הנדיבות והקמצנות. הנסיך, כדרכו, מפתיע גם בסוגייה זו וטוען כי הפגנת נדיבות עלולה להיות טעות פוליטית: "הנדיבות, אם תנהג בה באופן שיחשבו אותך לנדיב, תפגע בך", כותב מקיאוולי. "אם רצונו לשמור על התואר נדיב שיצא לו, לא תהיה לו ברירה אלא להטיל מיסים כבדים על בני עמו, ולנגוש בהם קשה, ולעשות כל מה שאפשר למען השיג כספים. דבר זה יגרום לנתיניו שיתחילו לשנוא אותו, וערכו ירד בעיני־כל כי היה לעני; וכך, לאחר שבנדיבותו זו הצליח לפגוע ברבים ולהיטיב למעטים, כל מכשול, אף הקל ביותר, יערער אותו, וכל צרה מצויה תהיה לסכנה חמורה; ואם יכיר בזאת וירצה לחזור בו מדרכו, ייפול מהפח אל הפחת, כי ייכשל מיד בחרפת הקמצנות"^[5].

במילים אחרות, מקיוואלי מסביר כי קשה להפגין נדיבות באופן שיוערך על ידי ההמון לאורך זמן, כיוון שנדיבות כלכלית כלפי הציבור מביאה עימה בטווח הארוך את הצורך להעלות מיסים, דבר שעליו ההמון אינו סולח. לכן עדיף לנסיך להצטייר כקמצן מבחינה פוליטית מאשר כנדיב פזרן. אם יצליח המנהיג לעבור את טווח הזמן הקצר – הוא יוערך על ידי נתיניו, ואלו יתנו לו אשראי פוליטי גבוה.

במבחן הזה נתון שר החוץ וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, שהחל את הקדנציה הנוכחית בחלוקת תיקים לכל מי שביקש, מעבר לתכנוניו והצהרותיו^[6], העלה את שכר המינימום (ייכנס לתוקף החל מאפריל)^[7], הגדיל את פנסיות הקצינים^[8], והבטיח להעלות את דמי האבטלה לעצמאים^[9] – הבטחות שקל לפזר כשאתה אופוזיציונר, וקשה לקיים כשאתה המנהיג. אם אתה מתכוון לעמוד בהבטחותיך בסופו של דבר – רוב הסיכויים שתיאלץ להעלות מיסים, ואת זה העם לא יישכח. זו הסיבה ש"הנסיך" מציע למנהיג להצטייר כקמצן ולא כנדיב, ומסכם את דבריו בחריפות אופיינית: "חכם יותר לשמור על שם של קמצן – מה שמוליד קלון ללא שנאה – מאשר שבעל כורחך, בגלל השאיפה לשם של נדיב, יצא לך שם של חמסן – מה שמוליד קלון עם שנאה".

מידה נוספת בה מתחבט "הנסיך" היא האם עדיף למנהיג לעורר אהבה או לעורר מורא. תשובתו גם במקרה הזה – מורכבת ומפתיעה: "והתשובה היא שאדם היה רוצה לעורר הן את זו הן את זה, אך הואיל וקשה לו לצרף אותם יחדיו, בטוח הרבה יותר לעורר מורא מאשר אהבה, כאשר צריך לוותר על אחד מהשניים".

מקיאוולי טוען כי ההמון מבקש לראות במנהיגותו של "הנסיך" גם אכזריות מסוימת, אותה הוא רוצה שיפגין בעיקר נגד אויביו. רק כך מרגיש הציבור בטוח ושליו. מנהיג שייראה רכרוכי, אוהב או עדין מדי – עלול לשלם על כך מחיר פוליטי משמעותי בהמשך דרכו. אף שהמידות הטובות חשובות, בפועל, המוכנות לבטא מידות גם פחות טובות, כדי להביא לתוצאות טובות – חשובה עוד יותר.

נוכח תכונות אלה, נראה כי יאיר לפיד אינו תלמיד קלאסי של "הנסיך". לפיד מסרב בעקביות ללבוש את "חליפת המנהיגות" הקלאסית. ניכר כי הוא מנסה לעורר אהבה ולא יראה, להצטייר כנחמד ולא בתור אכזר. הוא סולד מהופעה בחליפה ועניבה, ממהר להתנצל, ומודה בחוסר שביעות רצונו מהמצב אליו נקלע ביחס לגודל הממשלה, למינוי שר בלי תיק ולהעברת חוקים איתם אינו מזדהה.

האסטרטגיה של לפיד היא הפגנת "פוליטיקה חדשה", צעירה ועממית יותר, לכאורה. הוא מבקש להצטייר כאהוב ונדיב – ולכן נדמה כי אם מקיאוולי היה חבר בצוות היועצים שלו היה דוחה אסטרטגיה זו מכול וכול. מקיאוולי טוען ש"נסיך המבקש להשתמר, נחוץ שילמד להיות מסוגל להיות לא-טוב, ולהשתמש ולא להשתמש בכך על-פי הצורך". לשיטתו, אמנם טוב אם יזוהה הנסיך עם כל המידות הטובות שבעולם, אלא שהדבר בלתי אפשרי, ועל כן ככל שיתאפשר עליו לדעת גם לבחור בין המידות. אם לפיד ימשיך לשים את הרצון להיות נאהב בראש מעייניו, ולא יבנה במקביל גם את דמות המנהיג הקשוח, היודע להתאכזר, ללחום, לחסל חשבונות ולפעול בתקיפות – יהיה לו קשה לבנות לעצמו מעמד של מנהיגות לאורך שנים, לשיטתו של מקיאוולי.

בסיכומו של דבר, אף שהפוליטיקה הישראלית נדמית לעתים כקיצונית וסוערת במיוחד – עיון בכתבי מקיאוולי מוכיח כי כך היו פני הדברים בעולם הפוליטיקה מאז ומעולם. התככים, המזימות, החיסולים הפוליטיים וגם המידות הרעות מלוות את מנהיגי האנושות כבר שנות דור.

המידות הרעות שיריביו של בנימין נתניהו הצמידו לו במהלך השנים: קמצן, חשדן, מניפולטיבי וכזה שאינו מאפשר לדור המשך לצמוח אחריו – מקבלות כולן פרשנות חיובית או לכל הפחות הכרחית אצל "הנסיך". גדעון סער מסתמן כתלמיד מצטיין של מקיאוולי, וכמותו גם אביגדור ליברמן שמקפיד לנהוג בקמצנות מקיאוולית טיפוסית בתפקיד שר האוצר. שניהם עשויים להיות המורווחים הגדולים מהכאוס הפוליטי הנוכחי; בנט לעומתם עשוי להתברר כמפסיד הגדול לאחר שמיהר לשכב על הגדר לטובת כולם. לפיד צריך גם הוא לשנות את דרכיו, ולהסכים להיות שנוא, מחוספס וקשוח כדי להצליח ללבוש את חליפת ההנהגה שתופר "הנסיך" למי שרוצה להיות מנהיג יציב וחזק, שייזכר לדורות.

מדובר באסטרטגיות ציניות ואכזריות לאוזן שאינה מורגלת בשיח פוליטי. אך לא בכדי נחשב מקיאוולי לאחד מגדולי ההוגים הפוליטיים בכל הזמנים. האסטרטגיות שניסח ועיצב היוו שיקוף נאמן של אמיתות אנושיות קיימות. ולכן מי שרוצה להבין את הפוליטיקה במלוא עוצמתה חייב לכל הפחות להכיר את עצותיו של מקיאוולי, שבוודאי מלוות קמפיינים פוליטיים בכל מקום בארץ ובעולם, בכל דור.

---

הכותב הינו יועץ לקבלת החלטות בתחומי כלכלה וחברה, ועורך מיזם התוכן "וואלה, רעיון!".