לפי תוכנית שאושרה ותיושם ב-2025, כל רכב שייכנס ויֵצֵא מתל אביב (ו"טבעות" גוש דן) בשעות מסוימות ישלם סכום קבוע בתור "אגרת גודש". נסיעה מראש העין לתל אביב וחזרה ברכב פרטי, למשל, עלולה לעלות כ-37 ש"ח.

אגרת גודש היא חלק מ"משפחה" של מיסים שמטרתם לשנות התנהגות לגיטימית של אדם. כלומר, לשנות התנהגות שלא פגעה בזכויות הטבעיות של אדם אחר לחייו, לגופו (אלימות) או לרכושו. אגרת גודש היא גם מס נוסף על האזרח. "מס ברירה" – מהמיסים שאפשר להימנע מלשלם. תחולתו של "מס ברירה" תלויה בהתנהגותו או באורח חייו של ה"נישום". אם האזרח יתנהל כפי שהמדינה החליטה – הוא יהיה פטור מהמס. אם יעדיף התנהלות שונה מזו שהשלטון החליט כ"ראויה" – יחול עליו המס.

מדובר במשפחה של מיסי "חטאים קטנים" (Sin tax) עליהם נמנים למשל מיסים על סיגריות, אלכוהול או משקאות עתירי סוכר. רוצים להימנע מהמס? – אל תעשנו, אל תיסעו לתל אביב בבוקר, אל תשתו אלכוהול, אל תחטאו בפחית קולה או בשימוש בכוס חד-פעמית. יש מדינות האוסרות בכוח החוק מכירת קשי שתייה מפלסטיק, מכירת שקיות ניילון ובקרוב אפילו יטילו מס על "בשר אדום"^[1].

שתי דרכים נוספות לאכוף שינוי "רצוי" בהתנהגות לגיטימית של הפרט הן כוח פיזי, כפי שנעשה בארה"ב במסגרת "חוקי היובש" בשנות ה-20 של המאה הקודמת – אז אסרו על מכירת משקאות חריפים באמצעות פשיטות של המשטרה וענישה. דרך נוספת היא "חינוך מחדש" בגולאג בסיביר, כפי שהיה נהוג ברוסיה הקומוניסטית, שיטה שאינה מקובלת במחוזותינו.

שינוי הרגלי הנהיגה בגוש דן ייעשה באמצעות מיסוי. ההצדקה האידיאולוגית לכך נובעת מקיומה של תופעה המכונה "השפעה חיצונית שלילית", לפיה התנהלותם הלגיטימית של אנשים יכולה לגרום להשפעה שלילית ולהשלכות על צדדים שאינם מעורבים, ועל סביבתם – צדדים "חיצוניים" להם נגרם נזק.

Shutterstock

מס על אלכוהול ממחיש זאת. הטיעון הוא: אנשים השותים מעל ל"סביר" עלולים לגרום נזק לסביבתם כתוצאה מאלימות, נהיגה פרועה או נזק כתוצאה מאיבוד שליטה עצמית. הם אמנם מזיקים בעיקר לעצמם, אבל השפעתם החיצונית על אחרים עלולה להזיק עוד יותר.

כמעט הכול נכון, אבל מדוע לכפות על כל הציבור מס אלכוהול? צריך לשפוט, לכלוא ולהרחיק מהחברה שתיין מועד שפגע בזכויות הפרט של אדם אחר (פגע ברכוש או בגוף של האחר). מדוע צריך חוק לא מוסרי הפוגע באמצעות מיסוי בכל חובבי הלגימה שלא הזיקו לאיש?

אנשים שונים זה מזה בהעדפותיהם האישיות. המעשן מעדיף סיפוק והנאה מסיגריות בהווה על פני הסיכוי, הלא ודאי, לפגיעה בבריאותו בעתיד. אלה העדפותיו האישיות והן לגיטימיות, אפילו אם הוא מזיק לעצמו. במדינת חופש אף אחד אינו רשאי להתערב בהעדפות אישיות שאינן פוגעות ישירות בזולת, בגופו או ברכושו. הסיגריות הרי נקנו על ידי המעשן והן רכושו. התועלת (ההנאה) גם היא אישית וכך גם הנזק ככל שיהיה.

אבל כאן הסיפור אינו מסתיים. אפילו אם המעשן והשתיין השתכרו ועישנו בחדרם הפרטי הסגור, ולא גרמו ל"השפעה חיצונית שלילית", עדיין מרחפת טענה סמויה כי הציבור משלם על הנזקים שהם גרמו לבריאותם האישית, שהרי תקציב הבריאות הממשלתי הוא זה שנושא בנטל הנוסף. אם המעשן הכבד חלה בסרטן, כולנו נשלם על הטיפולים שיקבל במערכת הבריאות. נוסף על כך, העובדה שחלה גורמת לפגיעה ביעילות הטיפול הרפואי של כולם, כיוון שהתור שלנו לטיפול רפואי מתארך. במילים אחרות, המעשן פוגע בבריאותנו באופן עקיף – הוא יצר "השפעה חיצונית שלילית" המזיקה ל"חברה" לא רק באמצעות העשן שהוא מפזר.

אך למעשה לא המעשן יצר "השפעה חיצונית שלילית", אלא "מדינת הרווחה" (כל מדינות המערב כיום) המאלצת אותי לשלם את הוצאותיו הרפואיות של המעשן באמצעות מערכת הבריאות הציבורית. בכך היא שחקה את האחריות האישית של האדם למעשיו, וגם יצרה "הצדקה" לצעדים כפייתיים מטעם המדינה ל"חינוך מחדש" של המעשנים.

תירוץ ה"השפעות החיצוניות השליליות" הוא מדרון חלקלק המכרסם בחופש הפרט. באותו נימוק, ובחסות מדינת הרווחה, אפשר לאסור על אנשים ללכת לישון מאוחר. אנשים שהולכים לישון מאוחר, בגלל צפייה מאוחרת בטלוויזיה, פוגעים בפריון העבודה שלהם למחרת. עייפותם למחרת גוררת תפוקה נמוכה. עקב כך הכנסות המדינה ממיסים קטנות, והמדינה נאלצת לגבות יותר מס מכלל הציבור החרוץ שהולך לישון מוקדם.

האם צריך לחייב כל אדם היוצא למרחב הציבורי להשתמש בדיאודורנט כדי למנוע סבל מאחרים הנאלצים להתמודד עם ריחות גוף עזים? האם צריך לעודד במענק כספי בעלי חנויות שחלון הראווה שלהם יפה ומעוצב בזכות תרומתם החיובית החיצונית למרחב הציבורי?

באופן דומה, רבים הרוצים להגיע לתל אביב מעדיפים מסיבות שונות להגיע ברכבם הפרטי. מעשה בעל "השפעה חיצונית מזיקה" – הם תורמים לגודש בכבישים ומקשים על אחרים להגיע לתל אביב. האם צריך להטיל עליהם אגרת גודש שנועדה לכפות את שינוי התנהלותם? כל אלה "השפעות חיצוניות".

החברה המודרנית הצפופה יוצרת שפע של "השפעות חיצוניות". אין הצדקה מוסרית לניסיונות הכפייה של המדינה להנדס השפעות אלה. גופו של אדם במדינת חופש הוא בבעלותו הבלעדית של האדם. ל"חוטאים" מותר להזיק לעצמם בעישון, בזלילת ממתקים, באכילת בשר אדום או בנסיעה בפקק תנועה בתל אביב. המדינה ("החברה") אינה צריכה להתערב ואינה צריכה לכפות על אדם לשנות את העדפותיו. זהו עיקרון מדינת חופש.

"אגרת גודש" נועדה לחלוקה מחדש של "נוחות הכניסה לתל אביב". זהו עוד מכשיר כפייה של המדינה ל"חלוקה מחדש" – הפעם לא של "עושר" כפי שנהוג במדינות סוציאליסטיות – אלא של נוחות גישה לתל אביב.

לאורך שעות רבות משעות היום בעיית העומס על דרכי הגישה לגוש דן נוצרת ממחסור בשטחי כביש בשעות מסוימות. מחסור שניתן היה לפתור אם היה יזם שיכול למכור לנהגים דרכים חדשות נוספות לרכב פרטי. אלא שאין כזה, מכיוון שלמדינה יש מונופול על הדרכים.

הדרך "נולדה" ציבורית משחר האנושות. דרכי התחבורה הן מונופול ממשלתי שהתחיל כהתפתחות טבעית ולא כפויה עוד לפני שהייתה "ממשלה". מציאות שסיבכה מאוד את תחום הדרכים והתחבורה, במקביל להתגברות העיור (מעבר מהכפר לעיר). תשתיות התחבורה, אמצעי התחבורה הציבורית, בניית שכונות המגורים ואזורי עסקים – כולם כפופים לתכנון ולביצוע של המדינה.

כאשר נוצר "גודש" בעסק פרטי (עלייה בביקוש לשרות) – היזם רואה בכך הזדמנות עסקית. המסעדן ירחיב את המסעדה, התעשיין יגדיל את היקף הייצור במפעל, והאדריכל ישכור עובדים נוספים ויגדיל את המשרד.

לעומת זאת, כאשר "בעל הבית" הוא הסקטור הציבורי, הפתרון הראשון שעולה בדעת פקידי הציבור ונבחריו הוא כיצד לסלק את הלקוחות מהתור – מהגודש. לקנוס, לאסור על שימוש בכביש, לדלל את הלקוחות.

כך עשתה המדינה גם כשהטילה הגבלות על מספר מקומות החניה המותרים בערים ויצרה "בעיית חניה". כדי להילחם במחסור בחניה שהיא עצמה יצרה, המדינה מצמצמת עוד יותר את מקומות החניה, מגבילה את מספר החניות בבנייה חדשה, מצמצמת את היתרי הבנייה לחניונים, אף על פי שאלה כולן השקעות פרטיות.

כלכלני המדינה המעדיפים "תחבורה ציבורית" גם טוענים שתחבורה ציבורית, נניח אוטובוס, תחסוך לפחות עשרה כלי רכב פרטיים על הכביש. ה"מומחים" האלה מתעלמים מכך שהנוסעים הם בני אדם השונים זה מזה במטרת הנסיעה ובהעדפותיהם האישיות. הנוסעים אינם יצורים אחידים, הומוגניים – לא כולם מפיקים את אותה תועלת מהנסיעה, לא לכולם אותם הצרכים. לדוגמה, אדם הנוסע במכונית פרטית לעיר וצריך בדרך לבקר בעוד מקום או שניים, גבר המסיע את אשתו הנמצאת בהיריון מתקדם, זוג המתכנן קנייה בעיר וחזרה עם שקיות ניילון רבות, וכו'.

אנשים רבים מעדיפים נסיעה ברכב פרטי אף שפוליטיקאים והפקידות הבכירה מנסים לכפות עליהם לוותר על המכונית הפרטית. למרות המיסוי הכבד על מכוניות, למרות המיסוי הרצחני על דלק, למרות מסע חיסול מקומות החניה ולמרות הגודש בדרכים – אנשים מעדיפים מכונית פרטית. גם השכבה השלטת שממציאה את חוקי הכפייה – גם לה יש רכב פרטי (לרוב לא על חשבונה). גם היא מעדיפה מכונית פרטית ורצוי עם נהג.

חסידי המעורבות והעשייה הממשלתית (בכל תחום) רואים הכרח בתכנון מרכזי על ידי המדינה כאמצעי להשגת "תועלת חברתית מרבית". אך המציאות וההיסטוריה מוכיחים כי תכנון וביצוע מרכזיים על ידי המדינה הם דווקא מרשם לכאוס במקרים רבים.

הגודש יישאר איתנו כפי שהעוני מסרב להתחסל – רק תמהיל הנהגים לתל אביב ישתנה. מחקר שפורסם ביולי 2021 על ידי חוקרים מאוניברסיטאות מובילות בארה"ב בנושא פתרונות לגודש התנועה במטרופולין בייג'ינג בסין, הראה כי "אגרות גודש" גרמו להעדפת מגורים בקרבת תחנות מרכזיות להסעת המונים^[2]. מחיר הדירות באזורים אלה זינק ודחק משפחות מעוטות הכנסה לאזורים רחוקים מתחנות ההסעה. זמן ההגעה לעבודה של שכבות אלה התארך ונוצרה גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה שגורמיה תחבורתיים. החוקרים מציעים פיצוי כספי לשכבות הנמוכות בעיר שימומן מהכנסות אגרת הגודש. זוהי תרופה לתרופה, טלאי על טלאי.

לאגרת הגודש בגוש דן יכולות להיות השלכות נוספות, כגון זינוק "מפתיע" במספר "הנכים" בעלי רכב פטור מאגרה; עלייה בביקוש לדירות בת"א והתייקרות נוספת שלהן; העמסת העלות על המעסיקים תתרום ליוקר המחיה בישראל (עובדים ידרשו החזר "אגרת גודש"); עובדי המגזר הציבורי יזכו ל"תוספת גודש" שתגולגל אל משלם המיסים – סמכו על ועדי העובדים; ועוד.

תמיד יהיה גודש בשעות מסוימות בערים מרכזיות כפי שתמיד יהיה גודש בדלתות היציאה מאולם תיאטרון. צריך לשחרר את המונופול הממשלתי ליוזמות פרטיות, לאפשר ליזמים להשתמש בפרוזדורי הגישה הציבוריים לעיר ליוזמות פרטיות. אם יזמים ידעו שמכשולים ביורוקרטים יוסרו, יצוצו יוזמות מפתיעות כיד הדמיון – כבישי מנהרה מתחת לגוש דן, כביש מהיר בגשר מעל הים במקביל לקו החוף עם יציאות ישירות למרכזי הערים. יתכנו גם טכנולוגיות חדשניות אחרות^[3]. רק לא קנסות ולא "חינוך מחדש".

מוטי היינריך הוא מייסד "קו ישר" – אתר המציג מבנה חלופי למדינת ישראל המתבסס על כלכלה חופשית ויוזמה פרטית