עדיין לא ברור האם וריאנט חדש יחליף את האומיקרון, או שמגפת הקורונה תלך ותדעך. עם זאת, אפשר כבר לסכם ולומר שהמגפה לימדה ממשלות ברחבי העולם כלל ברזל אחד: ברגע שמגדירים מצב כלשהו כ"מצב חירום", מיד יינתנו להן סמכויות מיוחדות להנהיג כמעט כל מדיניות שיחפצו בה, במיוחד כזו המפרה את חירויות הפרט ובימי שגרה לא הייתה מתקבלת על הדעת. כגון הגבלת תנועה למרחק 500 מטר מהבית, סימון אנשים באמצעות צמידים, פגיעה חמורה בעסקים, מעקבים דיגיטליים אחר אזרחים ועוד.

כלל הברזל הזה הופנם עמוק כל כך, שעתה כמה מוחות מציעים ללמוד מהמגפה וליישם אותו גם בתחומים אחרים, כגון משבר האקלים. ברגע שיוגדר משבר האקלים כ"מצב חירום לאומי", יוכלו הממשלות, למען עתיד ילדינו וביטחון כדור הארץ, לקבוע כמעט כל מדיניות שיחפצו בה, גם כזו המגבילה את חופש הפרט. כל עוד יש לה מטרה הגיונית – צמצום דרסטי של הפליטות המזהמות בניסיון נואש להציל את חיינו כאן – היא תתקבל כלגיטימית אפילו אם היא מפרה זכויות אדם.

טענה כזו פורסמה לאחרונה בכתב העת האקדמי American Political Science Review, אחד מכתבי העת המקצועיים המובחרים והמשפיעים בעולם. מחבר המאמר, שכותרתו "לגיטימיות פוליטית, אוטוריטריזם ושינויי אקלים", מפטיר כי יהיה צורך לצמצם את חירויות הפרט משום שהפרט מסרב לנהוג על פי עצת המומחים ומוביל את העולם לאסון אקלימי.

"האם כוח אוטוריטרי יכול להיות לגיטימי מתישהו?" שואל מחבר המאמר ומוסיף: "הספרות הפוליטית העכשווית – שבגדול הִמְשִׂיגָה את הלגיטימציה במונחים של דמוקרטיה או זכויות בסיסיות – מציעה שלא. אולם אני טוען שקיים ללגיטימציה היבט נוסף שהתעלמו ממנו, הקשור ביכולתה של ממשלה להבטיח את הבטיחות ואת הביטחון שלנו"^[1].

תחת תנאים נורמליים, מסביר המחבר, שמירה על דמוקרטיה ועל זכויות יסוד אינה מפריעה לשמירה על הבטיחות ועל הביטחון. אבל במצב חירום נוצרים קונפליקטים בין שני היבטי הלגיטימיות אלה. "דוגמה בולטת לזה היא מגפת הקורונה, במהלכה מגבלות חמורות על תנועה חופשית ועל התאגדות הפכו לטכניקות לגיטימיות של ממשלות. שינוי האקלים מהווה איום חמור אפילו יותר על בטיחות הציבור. ולכן, אני טוען, הלגיטימיות עשויה לדרוש גישה אוטוריטרית דומה. זה אולי מטריד, אבל זה רומז על החשיבות הפוליטית של פעולה בנושא אקלים".

המחבר כותב כי נוכח "אסונות אקלימיים המתגלים כעת" למנהיגי העולם אין ברירה אלא להשתמש במקל הדיקטטורה, ומיטיב לספק דוגמאות ספציפיות למדיניות הרודנית שממשל אקלים אוטוריטרי יכול לכפות: צמצום צריכת הבשר "לנוכח טביעת הרגל הפחמנית העצומה של גידול ושחיטת בעלי חיים"; "משטר צנזורה" שימנע התפשטות של דעות שאינן זורמות עם הנרטיב של משבר האקלים או זורעות דיסאינפורמציה בתקשורת; "להלאים, לסגור, או לייעד מחדש חברות מסוימות, במיוחד במגזרי האנרגיה והחקלאות, כדי להבטיח שהמעבר מייצור עתיר פחמן יתרחש במהירות"; שימוש ב"מבחן אקלימי" ל"מבקשים להתקבל לתפקידים ציבוריים" ו"פסילה של כל מי שיש לו קשרים משמעותיים לתעשיות הפוגעות באקלים או שיש לו היסטוריה של הכחשת אקלים".

אולי אתם חושבים "נו, עוד 'אינטלקטואל' הכותב בז'ורנל יוקרתי וסובל משיגעון גדלות. זה לעולם לא יקרה". אל תהיו בטוחים כל כך. העובדה שהסברה מזעזעת שכזאת פורסמה באחד מכתבי העת החשובים בעולם בתחום מדע המדינה – ועברה ביקורת עמיתים – פירושה שהרעיונות המובעים במאמר נחשבים לגיטימיים ומכובדים בקרב חוקרי מדע המדינה.

יתרה מכך, אין זו הפעם הראשונה שעולה טיעון מסוג זה, המשתמש במצב חירום כדי לקדם גישות אוטוריטריות. דפוס חשיבה כזה חוזר על עצמו בשנה האחרונה בקרב אינטלקטואלים בין-לאומיים ומנהיגים גלובליים. לדוגמה, מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, טען בדוח רשמי של האו"ם לשנת 2021 כי "אנו נמצאים בנקודת פיתול היסטורית", כלומר במצב חירום. "במבחן המשותף הגדול ביותר של האנושות מאז מלחמת העולם השנייה, האנושות עומדת בפני בחירה קשה ודחופה: להתמוטט או לפרוץ דרך"^[2].

גוטרש טען שמצב החירום הזה משותף לכל מדינות העולם, וניתן לטפל בו רק באמצעות "תגובה מקושרת שווה […] שהאו"ם יהיה במרכז מאמציה". במילים אחרות, על האו"ם לכוון את האנושות. כיצד? אמצעי אחד הוא בניית "מערכת מיסוי גלובלית" שבין היתר "תאיץ מעבר צודק ובר קיימה" מ"פעילויות הפוגעות בסביבה לפעילויות המקיימות ומעשירות אותה". תרגום: נטיל מס פחמן על עסקים ואולי גם על אנשים הפולטים מעל רף מסוים המותר בחוק.

האנליסט הבריטי דיוויד פלמינג, מנהל מרכז המחקר The Lean Economy Connection, העלה ב-1996 הצעה להקים ועדה בלתי תלויה שתקבע תקרה אפשרית לפליטת גזי חממה בבריטניה. לכל אחד מתושבי המדינה ייפתח חשבון אישי בו מספר המציין כמות גזי חממה שמותר לו לפלוט. כשאדם משלם על דלק או קונה כרטיס לאוטובוס, המספר בחשבונו יקטן ויתקרב לאפס (מצב שייאלץ אותו לרכוש נקודות נוספות לחשבונו). כך הוא יחשוב פעמיים לפני שייסע ברכב או באופניים, וישקול אם לעלות לטיסה ארוכה לחופשה בניו יורק או לטיסה קצרה לחופשה ביוון^[3].

אמצעי נוסף שהציע גוטרש הוא אימוץ קודים גלובליים של התנהגות ודיבור. "עכשיו זה הזמן לסיים את פנדמיית המידע המטרידה את עולמנו באמצעות הגנה על קונצנזוס משותף, מגובה אמפירית סביב עובדות, מדע וידע", כתב. "המלחמה נגד המדע חייבת להסתיים. יש לגבות את כל ההחלטות ואת התקציבים באמצעות המדע והמומחיות, ואני קורא ליצירת קוד התנהגות גלובלי המקדם יושר במידע הציבורי". תרגום: אנו נקים מונופול ידע גלובלי שיקבע איזה "עובדות" מותר רשמית להפיץ ואיזה דעות יש לדכא או לצנזר.

עם זאת, גוטרש היה חכם יותר ממחבר המאמר הקודם, והסווה את רעיונותיו בתוך שלל הצעות נחמדות, כמו "בניית אמון", "קידום שלום ומניעת קונפליקטים", "הקשבה ועבודה עם צעירים" ועוד.

בו בזמן, מספר כתבי עת רפואיים בולטים קראו להכריז מצב חירום על שינויי האקלים, כדי שניתן יהיה לטפל במצב באמצעות אותם משאבים ובאותה דרגת חומרה כפי שמטפלים במגפת הקורונה. במאמר שפורסם בכתב העת "לאנסט" נטען כי כדי להינצל, מסבירים המדענים, על ממשלות העולם לחולל שינויים משמעותיים ומרחיקי לכת עכשיו. עליהן "לערוך שינויים יסודיים באופן בו החברות והכלכלות שלנו מאורגנות ובאופן בו אנו חיים". מעבר לאנרגיות נקיות אינו מספיק, הם מבהירים. "הממשלות חייבות להתערב כדי לתמוך בעיצוב מחדש של מערכות התחבורה, הערים, הייצור וההפצה של מזון, שווקים להשקעות פיננסיות, מערכות בריאות ועוד". תרגום: על ממשלות העולם להפעיל כוח ולהתערב באופן פעולתם של עסקים ושווקים. עליהן גם לקבוע לציבור כיצד עליו לחיות בערים, באיזה כלי תחבורה לנסוע ובאילו תחומים להשקיע את כספו^[4].

טור הסברה בכתב העת המדעי היוקרתי Nature אף הציע להטיל "קצבאות פחמן אישיות", שכפי שהסברתי קודם, יקציבו לכל אדם כמות מאושרת של פליטות פחמן. איך מיישמים זאת בפועל? באמצעים אלקטרוניים. בדומה למערכת דירוג האשראי המופעלת בסין המנפיקה לכל אדם ציון או דירוג על פי רכישותיו, תופעל במערב מערכת להקצאות פחמן המעניקה לכל אדם ציון פחמן או דירוג שישתנה בהתאם לפעולותיו. "כמה וריאציות של 'קצבאות פחמן אישיות' מנדטוריות או תוכניות מסחר בפחמן אישי הוצעו בספרות תחת שמות שונים", מציינים המחברים^[5].

איננו שומעים יותר מדי על הקלחת המבעבעת הזו של אוטוריטריות בתקשורת המיינסטרים, שלמעשה אוהדת ומקדמת את המטרה ואת האקטיביסטים שדוחפים אותה. אם היה מדובר במקורב לדונלד טראמפ הדוגל בהתעלמות מחוקים שנחקקו באופן דמוקרטי כדי לשרת מטרה נעלה יותר כלשהי, נניח דונלד טראמפ ג'וניור או סטיב באנון, הזעקה בעיתונות לעולם לא הייתה פוסקת. אבל כשמזכ"ל האו"ם ואקדמאים בעלי השפעה מציעים פתרונות אנטי-ליברליים בכתבי העת היוקרתיים בעולם, כל מה שאנחנו שומעים הוא קול דממה דקה.

נקודה חשובה שיש לשים לב אליה: מאמרים אלה אינם מפורסמים רק כדי לקדם שיח בנושאים אינטלקטואליים אזוטריים. יש להם מטרה פרקטית עמוקה: להשפיע על חשיבתם של בעלי עוצמה פוליטית ולהפוך את הרעיונות האלו מהצעות בלבד למדיניות ציבורית חקוקה.

בינתיים יש להם הצלחה מסוימת. באוקטובר 2021 דווח בישראל כי "הממשלה מקדמת הכרזה על מצב חירום לאומי אקלימי" שיחייב את משרדי הממשלה, כוחות הביטחון וגופים ציבוריים לפעול על פי יעדים שיוגדרו להם^[6]. אפשר רק לנחש מה הם יהיו.

לכן אסור לנו לתת להסברה לא דמוקרטית שכזו לארוב בין הצללים. החירות האישית של כולנו חשובה מכדי שתישאר בידיהם של "מומחים" ושליטים טכנוקרטיים.

---

המחבר הוא משפטן ויו"ר "מרכז דיסקברי לאנושיות יוצאת דופן" שמושבו בארה"ב

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן