דמיינו לעצמכם את האיש או האישה הכי חיוביים שאתם יכולים: אדם מלא באופטימיות, שמחת חיים ואהבת הבריות, תמיד מאיר פנים ומחייך, כולו אמונה ואידיאליזם, בלי שמץ של רוע בתוכו. אולי אתם מכירים דמות שכזו בפועל ואולי קראתם עליה בספרים.

עכשיו, תארו לעצמכם שאתם שומעים שאותו אדם עבר את השואה האיומה ביותר שאפשר לתאר. כל חבריו ומכריו הושמדו; אשתו, ילדיו וכל קרוביו נרצחו באכזריות לנגד עיניו; הוא גורש מביתו ונלקח למחנה ריכוז בתנאים הקשים ביותר – שם עבר ייסורים וסבל מכל הסוגים: גופניים ונפשיים. שוביו התעללו בו בכל דרך אפשרית, השפילו אותו, עינו אותו בכל דרך זוועתית שניתן לתאר. נוסף לכך גם הפעילו עליו עינויים פסיכולוגיים ושטיפת מוח כדי לשבור את אישיותו. ותארו לעצמכם שהוא חי בתנאים הללו של סבל יום-יומי בלתי פוסק במשך עשרות שנים.

ועכשיו, תארו לעצמכם שאתם עומדים לפגוש שוב את אותו אדם, אחרי כל מה שעבר. אתם מצפים לראות לנגד עיניכם שבר כלי, צל מרוסק של האיש שהכרתם קודם. אולי בכלל לא תצליחו לזהות אותו. סביר להניח שהוא גם איבד את שפיותו.

והנה, להפתעתכם הרבה, אתם מגלים שהאיש נשאר בדיוק כפי שהיה לפני השואה, בלי שינוי כלל! הוא עדיין מלא באופטימיות ושמחת חיים, כולו מחייך ומקרין אהבה, ואמונתו והאידיאליזם שלו נשארו כפי שהיו. האור, החום והתמימות הזורמים ממנו או ממנה, לא נחלשו כהוא זה. למעשה, אלמלא ידעתם זאת, לא הייתם מעלים בדעתכם שהאיש הזה עבר שואה.

האם אפשר בכלל לדמיין מציאות שכזו? זה כמעט בלתי נתפס. במקרה הטוב, היינו מצפים כי לאדם שעבר ייסורים כאלה תישארנה לפחות כמה צלקות, שריטות בנפש, טראומות וכדומה – איך ייתכן שלא קרה לו כלום? הרי יש אנשים שמשתנים כליל בעקבות טראומה הרבה פחות משמעותית מזו. לדמיין מישהו כזה, זה כמו לדמיין מישהו ששרד פיצוץ גרעיני ללא כל שריטה, אפילו ללא אבק על בגדיו. משהו על-אנושי בעליל.

ובכן, זה באמת אחד ההבדלים בין אנשים למלאכים. נפשו של האדם היא רכה כמו פלסטלינה, מושפעת ומתרשמת מכל חוויה שעוברת עליה. היא יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה, ולפעמים אפילו חוויה קצרה של כמה שניות עשויה להטביע את חותמה על האדם לתמיד. אישיותו של אדם היא במידה רבה לא יותר מסך כל החוויות שעברו עליו. ואם החומר ממנו מורכב האדם הוא ההתנסויות והחוויות שעבר, הרי שלא ניתן לדמיין אדם שיעבור חוויות כה מהותיות מבלי שאלו תהפוכנה לחלק ממנו, כשם שהאוכל הופך לחלק מגוף האדם.

אבל יש אנשים שהופכים חלקים בנפשם מפלסטלינה לסלע מוצק, או למגדל של פלדה. תכונות האופי של אדם כזה, האמונות והדעות שלו, הן חלק מהותי ממנו ולא תוצר של השפעה חיצונית. לא משנה מה הוא יעבור ומה הוא יחווה, אותן תכונות הן מהותיות ואינן בנות שינוי. ממש כמו חוקי הטבע.

דברים הקשורים לתפיסת המציאות, לידיעה ולרצון לא אמורים להשתנות בגלל סבל כלשהו. אם מישהו עבר טראומה קשה, האם הוא מפסיק להאמין ש-4=2+2 או מפתח תשוקה פתאומית לאכול מסמרים? ברור שלא. ובכן, מי שאמונתו וערכיו המוסריים ברורים לו באותה ודאות, ואינם מבוססים על רגש או הרגלים אלא על שכנוע קיומי – אין סיבה שהם ישתנו בגלל אירועים כלשהם.

עלינו לשאוף להגיע, ככל הניתן, למדרגה כזו. להפוך את הגרעין הפנימי של אישיותנו וזהותנו לקשה כמו יהלום, לבעל קיום עצמי שאינו מושפע עוד מכל חוויה והתפעלות, קשה ככל שתהיה. עם ישראל מתואר כ”עם קשה עורף” שמסוגל לעמוד על שלו ולדבוק באמונתו למרות כל הקשיים והייסורים. הסופר הצ’כי קארל צ’אפק, בספרו “המלחמה בסלמנדרות”, מביא כבדרך אגב ביטוי צ’כי – “הוא דבק בסלע בחוזקה כמו יהודי באמונתו”. זה הכוח שלנו.

את הגרעין הקשה יש לעטוף דווקא במעטה רך וגמיש, כמו קנה הסוף שיכול לעמוד בכל סערה בכך שהוא מתכופף וזורם איתה. מי שינסה להיות קשוח כמו ארז, עלול להישבר בסופו של דבר כאשר רצונו יתנגש עם כוחות חזקים ממנו. אבל מי שמפתח את תכונות ההכנעה והענווה, ונותן להשגחה לקחת אותו לכל מקום שתגזור, כמו קנה סוף – יצליח לשמור על הגרעין הפנימי שלו. פנימיות חזקה ויציבה, וחיצוניות רכה וכנועה – זו הדרך להצלחה ולהתעלות.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית