המדינאי הבריטי לורד צ'סטרפילד אמר פעם: "אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות תרבות, תשומת לב ועבודה קשה, להפוך לכל אשר יחפוץ, פרט למשורר גדול". צ'סטרפילד, אריסטוקרט ואיש רוח בן המאה ה-18, הציב מגבלה נוקשה למדי לבני האדם: אינכם יכולים להפוך למשוררים גדולים, לא משנה מה תעשו!

לא נעים לומר, אבל יש אמת בדבריו. קיים קושי אמיתי להפוך למשורר או לאמן מכל סוג שהוא, וזאת בניגוד לתזה שמקדמים בעשורים האחרונים בתקשורת, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, בוודאי מאז עליית הפוסט-מודרניזם באמצע המאה שעברה. מבחינתם כמעט כל אחד יכול להיות משורר אם רק יביע עצמו, ואין להיות שיפוטיים כלפיו. כולם יכולים לכתוב שירה.

לא רק החינוך הכללי מקדם טענה זו. גם תנועת ההתפתחות האישית, שאחד משליחיה הגדולים, נפוליאון היל האמריקני, סיכם זאת כך: "מה שמוחו של אדם יכול לדמיין ולהכיל, הוא יכול גם להשיג". לא משנה מה נרצה, כל עוד נרצה זאת חזק מספיק ונאמין בכך, נוכל להשיג זאת. אך האם זה באמת נכון?

כדי לענות על כך יש לצלול למיתוסים העתיקים. בראש ובראשונה לסיפורם של האל אפולו והנימפה דפנה המופיע בשיר האפי הידוע של המשורר הרומי אובידיוס, "מטמורפוזות", שהושלם בשנה השמינית לספירה.

לפני שניכנס לסיפור עצמו, חשוב להכיר את גיבורו – אפולו, דמות חידתית במיוחד. אפולו היה אל השמש, אל האור, כמו גם אל האמת, הרפואה, הנבואה והשירה. הוא גם היה אבי תשע המוזות של השירה. בניגוד לאלמנטים של כאוס ואי סדר, אפולו – אל האור – מבהיר דברים וקשור בתבונה, בבהירות, באמת, בהרמוניה ובסדר – הערכים אותם הוא מייצג בסיפור.

וכאן החידה: שירה נתפסת תמיד כדבר המקושר לרגשות, לאי ודאות, לקיצוניות ואף לחוסר היגיון, כפי שתסאוס של שייקספיר מציין במחזה "חלום ליל קיץ": "המשוגע, המשורר והאוהב, שלושתם בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון"^[1]. אם כך, מדוע שירה מיוצגת על ידי האל אפולו המשקף את ההיגיון, האמת והמתינות?

התשובה לחידה נמצאת בסיפור של אפולו ודפנה, בו מסתתר גם הרמז כיצד נוצרת שירה. הסיפור מתחיל בוויכוח בין אפולו לבין אל האהבה, ארוס (קופידון במיתולוגיה הרומית). ארוס שרצה לנקום באפולו משלח בו חץ הגורם לו להתאהב בנימפת היער היפה, דפנה. אל האמת (אפולו) התאהב והחל לרדוף אחרי היופי (דפנה) שבתור נימפה מחויבת להישאר בתולה.

אך הנימפה אינה יכולה לרוץ מהר יותר מאל האור, וכך האהבה משיגה את מושא תשוקתה. ואז, בנקודה בה אפולו מושיט את ידו לגעת בדפנה, היא מתפללת לאביה פניוס, אל הנהר, שיגן עליה. הנהר הוא מים, ומים מסמלים רגשות, כיוון שהם תמיד חסרי צורה וזורמים; באותו רגע, לפתע, דפנה מפסיקה לנוע. זהו רגע של שקט בו היא הופכת למשהו אחר, נטוע בקרקע, לעץ דפנה.

אם נפענח את הסמליות שבסיפור, הרי שבליבו של אפולו ננעץ חץ האהבה שהיא הכוח המניע שמחולל יצירה. האהבה שבליבו של אפולו (שהוא אל האור, הסדר, הצורה וההרמוניה), מעוררת בו תשוקה לרדוף אחרי מושא אהבתו, היופי (דפנה), להתאחד איתה, להאיר עליה ולגלותה לעולם. באותו רגע היופי נושא תפילה למוזה או למקורות הרגשיים שלו (המים), ואל הנהר נענה בכל עוצמתו הרגשית של הנהר. אז האור, הצורה וההרמוניה (אפולו) מתמזגים עם היופי (דפנה) והרגש (פניוס) והופכים ליצור חי שאנו מכנים עץ (עץ הדפנה) או שיר אמיתי.

הרגע הזה של ההתמזגות, הנקודה שבה היצירה מתרחשת, בא מתוך שלווה עמוקה, מקום שהמשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' מתאר כ"רגש שנזכרים בו בשקט". בהשראת המיתוס של אפולו ודפנה, עלי עץ הדפנה מסמלים את המשורר האמיתי, ומשוררים אמיתיים עונדים את זר הדפנה, שדרכו ההשראה האלוהית מכה בהם.

בראי המיתוס של אפולו ודפנה, לא פלא שלא כל אחד יכול להיות משורר גדול. כי את האהבה, היופי, הרגש, הסדר וההרמוניה אי אפשר לזמן באמצעות הרצון האנושי. כפי שהקדמונים ידעו לומר, השירה אינה פעולה רציונלית של הרצון, או סט של כישורים בלבד. סטים של כישורים נועדו לכותבי פזמונים. סוקרטס ניסח זאת כך: "עד מהרה הבנתי שמשוררים לא כותבים את שיריהם באמצעות ידע אמיתי, אלא באמצעות כישרון מולד והשראה". מילת המפתח כאן היא "השראה".

לא מעט "משוררים" בימינו אינם רודפים אחר היופי של דפנה מתוך אהבה יוצרת. במקום זאת, משוררים רבים בימינו מבטאים טענות לוגיות שמטרתן לקדם אידיאולוגיה כלשהי – בעד מהפכה, בעד שוויון, בעד צדק חברתי וכד'; השפה עשויה להיות סתומה, מופשטת, קיצונית, מחודדת, מצחיקה אפילו, אבל לא יפה או כזו הנובעת מהנשמה, שם זורם נהר הרגש האמיתי. היום אנשים כמעט ולא קונים יותר ספרי שירה עכשוויים אך אנשים ימשיכו לקרוא גם בעתיד את אמילי דיקנסון, רוברט פרוסט וייטס, המשוררים האמיתיים שהיו נגועים באותה תשוקה מסתורית של אפולו ליופי הבלתי מושג.

---

הכותב הוא משורר שזכה בפרס הראשון בתחרות The Society of Classical Poets 2017, וחיבר יותר מ-40 ספרים בנושאי חינוך וניהול

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן