הרשמה לניוזלטר

המדינאי הבריטי לורד צ’סטרפילד אמר פעם: “אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות…

ג'יימס סייל | 12 במאי 2021 | דעות | 4 דק׳

למה לא כל אחד יכול להיות משורר

המדינאי הבריטי לורד צ’סטרפילד אמר פעם: “אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות תרבות, תשומת לב ועבודה קשה, להפוך לכל אשר יחפוץ, פרט למשורר גדול”. צ’סטרפילד, אריסטוקרט ואיש רוח בן המאה ה-18, הציב מגבלה נוקשה למדי לבני האדם: אינכם יכולים להפוך למשוררים גדולים, לא משנה מה תעשו!

לא נעים לומר, אבל יש אמת בדבריו. קיים קושי אמיתי להפוך למשורר או לאמן מכל סוג שהוא, וזאת בניגוד לתזה שמקדמים בעשורים האחרונים בתקשורת, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, בוודאי מאז עליית הפוסט-מודרניזם באמצע המאה שעברה. מבחינתם כמעט כל אחד יכול להיות משורר אם רק יביע עצמו, ואין להיות שיפוטיים כלפיו. כולם יכולים לכתוב שירה.

לא רק החינוך הכללי מקדם טענה זו. גם תנועת ההתפתחות האישית, שאחד משליחיה הגדולים, נפוליאון היל האמריקני, סיכם זאת כך: “מה שמוחו של אדם יכול לדמיין ולהכיל, הוא יכול גם להשיג”. לא משנה מה נרצה, כל עוד נרצה זאת חזק מספיק ונאמין בכך, נוכל להשיג זאת. אך האם זה באמת נכון?

כדי לענות על כך יש לצלול למיתוסים העתיקים. בראש ובראשונה לסיפורם של האל אפולו והנימפה דפנה המופיע בשיר האפי הידוע של המשורר הרומי אובידיוס, “מטמורפוזות”, שהושלם בשנה השמינית לספירה.

לפני שניכנס לסיפור עצמו, חשוב להכיר את גיבורו – אפולו, דמות חידתית במיוחד. אפולו היה אל השמש, אל האור, כמו גם אל האמת, הרפואה, הנבואה והשירה. הוא גם היה אבי תשע המוזות של השירה. בניגוד לאלמנטים של כאוס ואי סדר, אפולו – אל האור – מבהיר דברים וקשור בתבונה, בבהירות, באמת, בהרמוניה ובסדר – הערכים אותם הוא מייצג בסיפור.

וכאן החידה: שירה נתפסת תמיד כדבר המקושר לרגשות, לאי ודאות, לקיצוניות ואף לחוסר היגיון, כפי שתסאוס של שייקספיר מציין במחזה “חלום ליל קיץ”: “המשוגע, המשורר והאוהב, שלושתם בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון”[1]. אם כך, מדוע שירה מיוצגת על ידי האל אפולו המשקף את ההיגיון, האמת והמתינות?

התשובה לחידה נמצאת בסיפור של אפולו ודפנה, בו מסתתר גם הרמז כיצד נוצרת שירה. הסיפור מתחיל בוויכוח בין אפולו לבין אל האהבה, ארוס (קופידון במיתולוגיה הרומית). ארוס שרצה לנקום באפולו משלח בו חץ הגורם לו להתאהב בנימפת היער היפה, דפנה. אל האמת (אפולו) התאהב והחל לרדוף אחרי היופי (דפנה) שבתור נימפה מחויבת להישאר בתולה.

אך הנימפה אינה יכולה לרוץ מהר יותר מאל האור, וכך האהבה משיגה את מושא תשוקתה. ואז, בנקודה בה אפולו מושיט את ידו לגעת בדפנה, היא מתפללת לאביה פניוס, אל הנהר, שיגן עליה. הנהר הוא מים, ומים מסמלים רגשות, כיוון שהם תמיד חסרי צורה וזורמים; באותו רגע, לפתע, דפנה מפסיקה לנוע. זהו רגע של שקט בו היא הופכת למשהו אחר, נטוע בקרקע, לעץ דפנה.

אם נפענח את הסמליות שבסיפור, הרי שבליבו של אפולו ננעץ חץ האהבה שהיא הכוח המניע שמחולל יצירה. האהבה שבליבו של אפולו (שהוא אל האור, הסדר, הצורה וההרמוניה), מעוררת בו תשוקה לרדוף אחרי מושא אהבתו, היופי (דפנה), להתאחד איתה, להאיר עליה ולגלותה לעולם. באותו רגע היופי נושא תפילה למוזה או למקורות הרגשיים שלו (המים), ואל הנהר נענה בכל עוצמתו הרגשית של הנהר. אז האור, הצורה וההרמוניה (אפולו) מתמזגים עם היופי (דפנה) והרגש (פניוס) והופכים ליצור חי שאנו מכנים עץ (עץ הדפנה) או שיר אמיתי.

הרגע הזה של ההתמזגות, הנקודה שבה היצירה מתרחשת, בא מתוך שלווה עמוקה, מקום שהמשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת’ מתאר כ”רגש שנזכרים בו בשקט”. בהשראת המיתוס של אפולו ודפנה, עלי עץ הדפנה מסמלים את המשורר האמיתי, ומשוררים אמיתיים עונדים את זר הדפנה, שדרכו ההשראה האלוהית מכה בהם.

בראי המיתוס של אפולו ודפנה, לא פלא שלא כל אחד יכול להיות משורר גדול. כי את האהבה, היופי, הרגש, הסדר וההרמוניה אי אפשר לזמן באמצעות הרצון האנושי. כפי שהקדמונים ידעו לומר, השירה אינה פעולה רציונלית של הרצון, או סט של כישורים בלבד. סטים של כישורים נועדו לכותבי פזמונים. סוקרטס ניסח זאת כך: “עד מהרה הבנתי שמשוררים לא כותבים את שיריהם באמצעות ידע אמיתי, אלא באמצעות כישרון מולד והשראה”. מילת המפתח כאן היא “השראה”.

לא מעט “משוררים” בימינו אינם רודפים אחר היופי של דפנה מתוך אהבה יוצרת. במקום זאת, משוררים רבים בימינו מבטאים טענות לוגיות שמטרתן לקדם אידיאולוגיה כלשהי – בעד מהפכה, בעד שוויון, בעד צדק חברתי וכד’; השפה עשויה להיות סתומה, מופשטת, קיצונית, מחודדת, מצחיקה אפילו, אבל לא יפה או כזו הנובעת מהנשמה, שם זורם נהר הרגש האמיתי. היום אנשים כמעט ולא קונים יותר ספרי שירה עכשוויים אך אנשים ימשיכו לקרוא גם בעתיד את אמילי דיקנסון, רוברט פרוסט וייטס, המשוררים האמיתיים שהיו נגועים באותה תשוקה מסתורית של אפולו ליופי הבלתי מושג.


הכותב הוא משורר שזכה בפרס הראשון בתחרות The Society of Classical Poets 2017, וחיבר יותר מ-40 ספרים בנושאי חינוך וניהול


  1. https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=a-midsummer-nights-dream&text=0
    תרגום: דורי פרנס, אתר שייקספיר ושות’

שתפו את הכתבה:

למה לא כל אחד יכול להיות משורר

המדינאי הבריטי לורד צ’סטרפילד אמר פעם: “אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות…

ג'יימס סייל | 12 במאי 2021 | דעות | 3 דק׳

"אפולו ודפנה", ציורו של דוסו דוסי מ-1525 | Dosso Dossi/Public Domain

המדינאי הבריטי לורד צ’סטרפילד אמר פעם: “אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות תרבות, תשומת לב ועבודה קשה, להפוך לכל אשר יחפוץ, פרט למשורר גדול”. צ’סטרפילד, אריסטוקרט ואיש רוח בן המאה ה-18, הציב מגבלה נוקשה למדי לבני האדם: אינכם יכולים להפוך למשוררים גדולים, לא משנה מה תעשו!

לא נעים לומר, אבל יש אמת בדבריו. קיים קושי אמיתי להפוך למשורר או לאמן מכל סוג שהוא, וזאת בניגוד לתזה שמקדמים בעשורים האחרונים בתקשורת, בבתי הספר ובאוניברסיטאות, בוודאי מאז עליית הפוסט-מודרניזם באמצע המאה שעברה. מבחינתם כמעט כל אחד יכול להיות משורר אם רק יביע עצמו, ואין להיות שיפוטיים כלפיו. כולם יכולים לכתוב שירה.

לא רק החינוך הכללי מקדם טענה זו. גם תנועת ההתפתחות האישית, שאחד משליחיה הגדולים, נפוליאון היל האמריקני, סיכם זאת כך: “מה שמוחו של אדם יכול לדמיין ולהכיל, הוא יכול גם להשיג”. לא משנה מה נרצה, כל עוד נרצה זאת חזק מספיק ונאמין בכך, נוכל להשיג זאת. אך האם זה באמת נכון?

כדי לענות על כך יש לצלול למיתוסים העתיקים. בראש ובראשונה לסיפורם של האל אפולו והנימפה דפנה המופיע בשיר האפי הידוע של המשורר הרומי אובידיוס, “מטמורפוזות”, שהושלם בשנה השמינית לספירה.

לפני שניכנס לסיפור עצמו, חשוב להכיר את גיבורו – אפולו, דמות חידתית במיוחד. אפולו היה אל השמש, אל האור, כמו גם אל האמת, הרפואה, הנבואה והשירה. הוא גם היה אבי תשע המוזות של השירה. בניגוד לאלמנטים של כאוס ואי סדר, אפולו – אל האור – מבהיר דברים וקשור בתבונה, בבהירות, באמת, בהרמוניה ובסדר – הערכים אותם הוא מייצג בסיפור.

וכאן החידה: שירה נתפסת תמיד כדבר המקושר לרגשות, לאי ודאות, לקיצוניות ואף לחוסר היגיון, כפי שתסאוס של שייקספיר מציין במחזה “חלום ליל קיץ”: “המשוגע, המשורר והאוהב, שלושתם בנויים ונוֹצָקים רק מדמיון”[1]. אם כך, מדוע שירה מיוצגת על ידי האל אפולו המשקף את ההיגיון, האמת והמתינות?

התשובה לחידה נמצאת בסיפור של אפולו ודפנה, בו מסתתר גם הרמז כיצד נוצרת שירה. הסיפור מתחיל בוויכוח בין אפולו לבין אל האהבה, ארוס (קופידון במיתולוגיה הרומית). ארוס שרצה לנקום באפולו משלח בו חץ הגורם לו להתאהב בנימפת היער היפה, דפנה. אל האמת (אפולו) התאהב והחל לרדוף אחרי היופי (דפנה) שבתור נימפה מחויבת להישאר בתולה.

אך הנימפה אינה יכולה לרוץ מהר יותר מאל האור, וכך האהבה משיגה את מושא תשוקתה. ואז, בנקודה בה אפולו מושיט את ידו לגעת בדפנה, היא מתפללת לאביה פניוס, אל הנהר, שיגן עליה. הנהר הוא מים, ומים מסמלים רגשות, כיוון שהם תמיד חסרי צורה וזורמים; באותו רגע, לפתע, דפנה מפסיקה לנוע. זהו רגע של שקט בו היא הופכת למשהו אחר, נטוע בקרקע, לעץ דפנה.

אם נפענח את הסמליות שבסיפור, הרי שבליבו של אפולו ננעץ חץ האהבה שהיא הכוח המניע שמחולל יצירה. האהבה שבליבו של אפולו (שהוא אל האור, הסדר, הצורה וההרמוניה), מעוררת בו תשוקה לרדוף אחרי מושא אהבתו, היופי (דפנה), להתאחד איתה, להאיר עליה ולגלותה לעולם. באותו רגע היופי נושא תפילה למוזה או למקורות הרגשיים שלו (המים), ואל הנהר נענה בכל עוצמתו הרגשית של הנהר. אז האור, הצורה וההרמוניה (אפולו) מתמזגים עם היופי (דפנה) והרגש (פניוס) והופכים ליצור חי שאנו מכנים עץ (עץ הדפנה) או שיר אמיתי.

הרגע הזה של ההתמזגות, הנקודה שבה היצירה מתרחשת, בא מתוך שלווה עמוקה, מקום שהמשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת’ מתאר כ”רגש שנזכרים בו בשקט”. בהשראת המיתוס של אפולו ודפנה, עלי עץ הדפנה מסמלים את המשורר האמיתי, ומשוררים אמיתיים עונדים את זר הדפנה, שדרכו ההשראה האלוהית מכה בהם.

בראי המיתוס של אפולו ודפנה, לא פלא שלא כל אחד יכול להיות משורר גדול. כי את האהבה, היופי, הרגש, הסדר וההרמוניה אי אפשר לזמן באמצעות הרצון האנושי. כפי שהקדמונים ידעו לומר, השירה אינה פעולה רציונלית של הרצון, או סט של כישורים בלבד. סטים של כישורים נועדו לכותבי פזמונים. סוקרטס ניסח זאת כך: “עד מהרה הבנתי שמשוררים לא כותבים את שיריהם באמצעות ידע אמיתי, אלא באמצעות כישרון מולד והשראה”. מילת המפתח כאן היא “השראה”.

לא מעט “משוררים” בימינו אינם רודפים אחר היופי של דפנה מתוך אהבה יוצרת. במקום זאת, משוררים רבים בימינו מבטאים טענות לוגיות שמטרתן לקדם אידיאולוגיה כלשהי – בעד מהפכה, בעד שוויון, בעד צדק חברתי וכד’; השפה עשויה להיות סתומה, מופשטת, קיצונית, מחודדת, מצחיקה אפילו, אבל לא יפה או כזו הנובעת מהנשמה, שם זורם נהר הרגש האמיתי. היום אנשים כמעט ולא קונים יותר ספרי שירה עכשוויים אך אנשים ימשיכו לקרוא גם בעתיד את אמילי דיקנסון, רוברט פרוסט וייטס, המשוררים האמיתיים שהיו נגועים באותה תשוקה מסתורית של אפולו ליופי הבלתי מושג.


הכותב הוא משורר שזכה בפרס הראשון בתחרות The Society of Classical Poets 2017, וחיבר יותר מ-40 ספרים בנושאי חינוך וניהול


  1. https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=a-midsummer-nights-dream&text=0
    תרגום: דורי פרנס, אתר שייקספיר ושות’

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
למה לקרוא ספרות קלאסית? ג’יין אוסטין מסבירה

מאיה מזרחי

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את חייו. העובדה שהיא הלכה...

צעד גדול לשוורצנגר, צעד קטן למוסר

ווסלי ג'יי סמית

בשנת 1994 נודע כי לא רחוק היום בו המדע המודרני ימצא דרך להכניס גבר להיריון. הרחם, שהיה מאפיין נשי ייחודי לאורך כל ההיסטוריה,...

למרות הלחץ הפוליטי – שחררו את הילדים שלנו מהמהפכה

איל לוינטר

בסוף מאי השנה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לקיום "סדנאות הכשרה" לשוויון מגדרי בגיל הרך (גיל גן). מטרתו המוצהרת של...

כולנו עומדים למות, אבל האם ממשבר האקלים?

עידן לוי

מהו האיום הגדול ביותר על האנושות? מלחמה גרעינית? פגיעת אסטרואיד? מגפה קטלנית? אם הייתם שואלים אדם מהרחוב, בייחוד אם הוא צעיר,...

איך להיות קשה כמו יהלום וגמיש כמו קנה סוף

ד"ר משה רט

דמיינו לעצמכם את האיש או האישה הכי חיוביים שאתם יכולים: אדם מלא באופטימיות, שמחת חיים ואהבת הבריות, תמיד מאיר פנים ומחייך,...

מדינת ישראל צריכה ללמוד מהצרפתים ולעצור את הטבח בשפה העברית

מאיה מזרחי

אומרים ש"עברית שפה קשה", אבל אנשים שאומרים את זה כנראה לא למדו מעולם צרפתית. בצרפתית לא רק שיש הרבה יותר...

מדוע גברים אוהבים לצפות בסרטים על רוצחים שכירים?

מארק ג'קסון

כאשר שוורצנגר אמר "אני אחזור" (I’ll be back) בסרט הראשון בסדרת "שליחות קטלנית", שיצא לאקרנים ב-1984, הוא לא התלוצץ. הוא חזר...

ההבדלים בין חוכמה ותמימות

ד"ר משה רט

שתי תכונות אנושיות נחשבות למידות טובות המעוררות הערכה, אולם למרבה המבוכה נראה שהן סותרות זו את זו – חוכמה ותמימות. את התמימות קצת קשה...

שתפו: