הכבוד ביהדות זוכה לכאורה ליחס אמביוולנטי. מצד אחד, הוא נמנה עם הקנאה והתאווה – שלושת הדברים המוציאים אדם מן העולם. מצד שני, כבוד הבריות נחשב לשיקול חשוב שהלכות רבות מבוססות עליו. נראה שיש להבחין בין כבוד שאדם דורש מאחרים – הנובע מגאווה ואגו מנופח לבין הכבוד שהאדם חולק לעצמו ולאחרים – המבטא דווקא מעלה חשובה. במאמר זה אתייחס לכבוד במובן החיובי שלו.

מהו בעצם כבוד? יחס של כבוד כלפי אדם, כלפי חפץ או מעמד, מבטא את ההכרה בכך שאותם דברים אינם "סתם". יש בהם משהו מעבר לקיומם החומרי, למולקולות מהן הם מורכבים. המילה "כבוד" דומה ל"כובד", למשקל, והיא אכן מציינת את "המשקל" הנוסף שיש לדברים המכובדים.

בעקבות זאת, הכבוד מתבטא כמעט תמיד דווקא בהתנהגויות כאלה – ה"מכבידות" על האדם, שאין בהן שום תועלת או הנאה מוחשית. זאת משום שזה בדיוק עניינו של הכבוד – הוא ערך בפני עצמו, שלא ניתן לעשות לו רדוקציה לאינטרס תועלתי או נהנתני כלשהו. התועלת וההנאה נמצאים בקומה הבסיסית של הקיום, ואילו הכבוד והערכים הנובעים ממנו, מהווים קומה גבוהה יותר ונפרדת.

אילו קוף היה מתבונן בחברה האנושית, הוא בוודאי היה מגיע למסקנה שמדובר ביצורים משוגעים שחלק גדול ממעשיהם חסרי כל היגיון. למה בכלל צריך בגדים (חוץ מאשר בחורף אולי?) ולמה יש כל כך הרבה כללים ומנהגים של מה ללבוש, מתי, איפה, מה לובשים גברים ומה נשים, מה לובשים בכל אירוע ובכל מעמד חברתי? מה כל העניין עם נימוסי שולחן? למה אי אפשר פשוט לזלול בכיף איך שבא? ובכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים, גם כן הכול כל כך מסובך ומורכב שלא לצורך… וכמה זמן מבזבזים על כל מיני טקסים שונים ומשונים? בשביל מה צריך את כל ההכבדה הזאת, ואי אפשר פשוט לחיות בכיף כמו קופים?

והתשובה היא: שהכבוד הוא בדיוק אותו עניין שמבדיל בין בני אדם לקופים או בעלי חיים אחרים. האדם מכיר בחשיבותו ובמעלתו, ולכן הוא נותן להם ביטוי באופן בו הוא עושה דברים. גם מעשים בסיסיים, המשותפים לו ולבעלי חיים, כמו אכילה, שתיה ורבייה – נעשים בצורה שונה, בתוספת של פעולות וטקסים שונים לפניהם ובמהלכם, כדי להראות שלמרות תכונותיו הגופניות האדם אינו בעל חיים. כך גם הבגדים אינם משמשים רק תפקיד פונקציונלי של הגנה מקור או מחום, אלא מכבדים את האדם ומראים שיש בו ערך מוסף, ואין הוא סתם קוף עירום (ר' יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדותי").

כל האירועים החשובים בחייו של האדם – לידה, התבגרות, נישואים, מוות – כרוכים בטקסים ומנהגים "מכבידים" כביכול, הממחישים את חשיבותם של אירועים אלה, שאין הם סתם נקודות זמן אקראיות. ככל שמדובר באירוע חשוב יותר וציבורי יותר, כך גם נעשים הטקסים מפוארים ומכבידים יותר, עד כדי השקעה של זמן, תקציבים ומשאבים מרובים. לא יהיה זה מופרז לומר שהאנושות משקיעה, בכל הקשור לכבוד, לא פחות משהיא משקיעה בהשגת צרכי הקיום הבסיסיים.

הכבוד מתבטא לא רק בטקסים ומנהגים, אלא גם בערכים מוסריים. מכיוון שהכבוד במהותו מנותק משיקולי תועלת והנאה, פעמים רבות הוא יוביל להתנהגות הנראית לא מועילה ואף מזיקה עבור העושה אותה. אנשים בעלי כבוד עצמי ישמרו על כבודם גם במחיר הפסדים גדולים ונזק אישי. איש כבוד לא ישקר, לא ייסוג בו מהבטחתו ולא ינקוט בדרכים "מלוכלכות", אפילו כאשר אלו עשויות להועיל לו מאוד. לעתים אדם גם ימסור את נפשו מסיבות של כבוד, כמו הקברניט שנשאר אחרון בספינה טובעת, או החייל המסרב לסגת ולהיכנע. מתבונן חסר חוש כבוד, כמו הקוף דלעיל או אנשים מסוימים, יתייחסו לאנשי הכבוד כאל "פראיירים" או משוגעים, ולא יבינו מה הבעיה לעשות הכול כדי להרוויח כמה שיותר הנאה ותועלת, בעיקר אם אין חשש להיתפס. אבל איש המעלה מבין שוויתור על הכבוד כמוהו כוויתור על האנושיות, והוא אינו מוכן לעשות זאת.

כיצד בני האדם קובעים מה ייחשב למכובד ומה לא? בחלק מהמקרים מדובר במוסכמות חברתיות שרירותיות למדי, אבל לפעמים ההשראה לכבוד מגיעה מלמעלה; האדם זוכר באופן לא מודע את סדרי הכבוד של "מלכותא דרקיעא", על הפמליא של מעלה וצבא השמים, ומעצב באופן דומה להם את "מלכותא דארעא" (מלכות הארץ). ולכן לימדו אותנו חז"ל שיש הקבלה בין העולם הזה לעולם העליון.

למרבה הצער, בתקופה המודרנית כבוד האדם הולך ומידרדר. בעקבות הגישה הרואה באדם לא יותר מבעל חיים מפותח – נדחק מושג הכבוד, ושיקולי תועלת והנאה הפכו להיות הגורם הבלעדי כמעט המכתיב את התנהגותו של האדם. כמו הקוף שנזכר למעלה, גם האדם בן זמננו שואל את עצמו פעמים רבות: למה צריך את הבגדים המסורבלים האלה בקיץ, ומדוע אי אפשר להסתובב ברחוב כמו בחוף הים? למה צריך טקסים מיותרים כמו חתונה, כשאפשר פשוט לעבור לגור ביחד? ומה הטעם להיאבק ולשלם מחיר עבור ערכים שאינם מביאים שום תועלת רווחית? כל דבר צריך להיות מתורגם לשיקולי רווח והפסד, הנאה ותועלת; ומכיוון שהכבוד, בהגדרה, אינו ניתן לרדוקציה כזו – הרי הוא הולך ונדחק מתחומים רבים. רק תסתכלו על הפוליטיקה של ימינו – שהפכה שם נרדף לערמומיות ופרגמטיות מלוכלכת.

התורה מחנכת את היהודי לנהוג כבן מלך, או כעומד לפני מלך, ולשמור על התנהגות מכובדת גם בחדרי חדרים, כשהאדם נמצא בינו לבין עצמו – שהרי אלוקים נמצא איתנו בכל מקום. אחד מבעלי המוסר אמר שכאשר אדם יושב בצורה קצת זרוקה, ואז נזכר שה' רואה אותו ומזדקף לתנוחה מכובדת יותר – על זה זוכים ל"קורת רוח" של חיי העולם הבא. ההלכה קובעת טקסים מיוחדים לכל הקשור בלבוש, באכילה, בעשיית צרכים, בשינה ובקימה ובכל שאר המעשים, וכמובן גם לציון השבתות, החגים ואירועים מיוחדים בחייו של היהודי.

גיבורי סדרת ספרי הפנטזיה "רומח הדרקון", אבירי סולאמניה, גם הם הפכו את הכבוד לערך המרכזי בחייהם. האבירים הדמיוניים חיים לפי תורת "השבועה והמידה" – קוד אתי קפדני ונוקשה מאוד המדריך את האביר כיצד לנהוג בצורה מכובדת בכל מצבי החיים, בשגרה ובשדה הקרב. השבועה "אסט סולארוס אות' מיתאס" – "כבודי הוא חיי" היא למעשה המוטו של אבירי סולאמניה: הם מוכנים להכביד על עצמם ואף לסכן את חייהם בשם הכבוד. אביר סולאמני יקפיד למשל להצדיע לאויבו לפני הקרב, גם אם זה שולל ממנו את יתרון הפתיחה; הוא יסרב לסגת בצורה בלתי מכובדת, או לנטוש פצועים או אזרחים במקום הסכנה; ולעולם לא ישקר או ישתמש במעשי מרמה וריגול כנגד האויב.

כמובן שאירועים למיניהם כמו חגים, העלאה בדרגה, טקסי ניצחון או אשכבה וכדומה, כרוכים גם הם בטקסיות ובחגיגיות רבה המבטאת את כבוד האבירים ומעמדם. אמנם, פעמים רבות ההיצמדות לכבוד של "השבועה והמידה" הובילה לנוקשות יתר והתאבנות, ולפגיעה באנושיות ובמידות טובות אחרות; היו אבירים שתפסו את הכבוד באופן השלילי שלו, והפכו ליהירים ומתנשאים. אף על פי כן, תמיד היו גם אבירים שהיוו את דמות המופת של אביר הכבוד והצדק האצילי בצורה המושלמת ביותר. בסופו של דבר, למרות "ההכבדה" ואולי דווקא בזכותה, מסדר אבירי סולאמניה המשיך להתקיים ולהיות הכוח החזק ביותר של הלחימה ברוע במשך קרוב לאלפיים שנה.

דוגמא ספרותית נוספת לכבוד שהרשימה אותי בילדותי לקוחה מהספר "פיטר פן" (המקורי, לא אחד העיבודים של דיסני). שם מתואר שהאינדיאנים, בני בריתו של פיטר פן, הותקפו באופן פתאומי בידי שודדי הים של קפטן הוק. האינדיאנים הבחינו בהתקפה, אבל חוקי הכבוד שלהם קבעו שאסור להם להיראות מופתעים לעיני האדם הלבן; ולכן הם המשיכו לרגע לשבת ללא תנועה – ורק אז זנקו על רגליהם והשיבו לחימה. כתוצאה מכך הם הפסידו בקרב ונחלו מפלה איומה. אז אפשר לחשוב שבמקרה זה ההקפדה על הכבוד הייתה מופרזת וגרמה ליותר מדי נזק; אבל צריך לזכור שבסופו של דבר, הכבוד אכן אמור לגבות מחיר. שכן הוויתור על הכבוד כרוך במחיר הרבה יותר גבוה – מחיר האנושי והאלוהי שבאדם.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית