פרדוקס האתאיזם

האתאיסטים הם מיעוט קטן באוכלוסיית העולם, אך השפעתם רבה, והם מעוררים ביקורות ושאלות הדורשות מהמאמינים להתמודד עמן. בעשורים האחרונים הופיע גל “האתאיזם החדש” אותו הובילו אנשים כמו ריצ’ארד דוקינס, סאם האריס וכריסטופר היצ’נס, ששמו לעצמם מטרה לתקוף את כל האמונות הדתיות באשר הן ולקעקע אותן. במאמר זה ננסה לברר מה בעצם טוען האתאיזם, והאם הוא מבטא עמדה קוהרנטית ורציונלית או לא.

בשלב הראשון עלינו לשאול את עצמנו: מה האתאיסטים טוענים? יש גישות שונות של אתאיזם אותן ניתן לחלק באופן כללי לשלוש טענות:

א. “אין אלוהים”.

ב. “אין ראיות לקיומו של אלוהים”.

ג. “אני לא מאמין באלוהים”.

טענה א’ – “אין אלוהים” – היא גישת האתאיזם החזק, הטוען טענה על המציאות וקובע שהישות הנקראת “אלוהים” אינה קיימת. טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: על מה היא מבוססת? שני מקורות הידע העיקריים שלנו הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. הניסיון האמפירי אינו יכול לשלול את קיום האל. האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל, הזמן והממדים ולטעון שלא מצאנו את האל באף אחד מהם? ברור שלא, ולוּ רק בשל כך שהאל אינו עצם שניתן לבחינה אמפירית. דומה הדבר לחיפוש מנגינה באמצעות חוש הטעם.

ניקח לדוגמה ישויות אחרות השנויות במחלוקת – חייזרים. קשה למצוא אדם המגדיר את עצמו כ”א-חייזריסט” השולל את קיומם של חיים מסוג כלשהו מחוץ לכדור הארץ, בכל גלקסיה, יקום או ממד אפשרי – מהסיבה הפשוטה, שאין שום הצדקה לשלילה כזו. הרב-יקום כל כך גדול ובלתי ידוע, שאי אפשר לשלול את האפשרות שקיימים בו חיים איפשהו.

לעומת זאת, לא מעט אתאיסטים שוללים את קיומם של אלים ואלוהים מכל סוג שהוא, החל מהאלילים הקדומים ועד לאלוהות הטרנסצנדנטית והמופשטת ביותר. טענה שכאמור אין לה שום הצדקה. על סמך מה אפשר לקבוע שאין ביקום או מעבר לו תבונה עליונה כלשהי, אידיאה מופשטת, מהות רוחנית עליונה או כל דבר מעין זה?

באשר ללוגיקה, נעשו מספר ניסיונות לטעון שמושג האל מכיל סתירה לוגית. למשל, נטען שבעיית הרע מפריכה את קיום האל, משום שאל כול יכול וטוב ומטיב לא היה מאפשר את קיום הרוע. אולם הפרכה זו נדחתה על ידי התאיזם הסקפטי שהראה שייתכנו סיבות לקיומו של הרוע שאיננו מעלים בדעתנו. למשל, בחירה של הנשמות עצמן לעבור חוויות של סבל כדי להעשיר את עצמן או כדי לממש כל סוג של טוב אפשרי, כפי שמתאר מייקל ניוטון בספריו. גם ניסיונות אחרים למצוא בעיה לוגית בהגדרותיו של האל, כמו במושג הכול יכולת או השלמות (בנוסח “האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?”), ניתנים להפרכה בדרכים שונות.

לכן, אין אפוא מקום לטענה שהלוגיקה מוכיחה את אי קיומו של האל. לעומת זאת, היו אף שטענו כי הלוגיקה דווקא מחייבת את קיום האל בהם אנסלם, דקרט, לייבניץ ואחרים.

יתרה מזאת, עצם הגדרת המושג “אלוהים” היא מעורפלת ושנויה במחלוקת, ולכן היומרה לשלול על פיה את קיומו של אלוהים היא בעייתית. כפי שההגדרה של חיים אחרים, למשל חייזרים, שנויה במחלוקת, כיוון שהם יכולים להיות יצורים דמויי אדם, ישויות מנטליות וכו’ – ולכן אין היגיון לשלול את כולם מראש.

האתאיזם החזק, אם כן, משמיע טענה שאין לה ביסוס אמפירי או לוגי, ולכן אינה רציונלית.

נעבור לטענה ב’. רוב האתאיסטים מודים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של האל, ולכן מציגים טענה חלשה יותר: אין אף ראיה לקיומו של האל, ולכן ברירת המחדל היא להניח שהוא לא קיים עד שיוכח אחרת – בדיוק כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס. טענה זו שגויה מכמה סיבות:

א. גם אם אין ראיות לקיומו של משהו, ברירת המחדל אינה בהכרח לשלול אותו. אם נמשיך עם הדוגמה של חייזרים, קיומם הוא אפשרות סבירה גם אם אין ראיה התומכת בו. אפשר להישאר בספק, אבל אין הצדקה לשלול משהו שעל פניו הוא סביר.

ב. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות אינה נכונה. יש אמונות בסיסיות הטבועות בתודעה האנושית ונחשבות לאקסיומות שאינן צריכות הוכחה, למשל האמונה שהעולם שאנו רואים קיים מחוצה לנו ואינו רק חלום, שהאנשים סביבנו הם בעלי תודעה ואינם סתם “רובוטים”, ועוד. מכאן, שניתן לראות גם את האמונה באל כבסיסית, ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה. לאנשים רבים יש “חוש אלוהי”, בו הם חשים את נוכחותו של האל במציאות כדבר מובן מאליו. אין שום סיבה לשלול את התוקף של חוש זה, גם אם לא כולם ניחנו בו.

ג. חובת ההוכחה לקיומו של האל אינה מוטלת על התאיסטים דווקא. התאיזם לא בא סתם “להוסיף עוד ישות לעולם”, אלא להסביר את המציאות. אם לא מקבלים את ההסבר התאיסטי, נדרשים האתאיסטים להציג הסברים משל עצמם לשאלות כמו מאין הופיעו היקום, החיים והתודעה, כיצד התודעה האנושית מסוגלת להבין את היקום, מה פשר כל החוויות הדתיות וכן הלאה. כל עוד אינם מציגים הסברים מוצלחים יותר, התאיזם נשאר בגדר ברירת מחדל. האתאיסטים מנסים אמנם להציע הסברים כמו תיאוריית האבולוציה, ואפשר לדון עד כמה הם מוצלחים, אבל הנקודה היא שיש כאן ויכוח בין הסברים שונים שבו לאתאיסטים אין עדיפות כברירת מחדל. ניתן להשוות זאת לוויכוח האם ליצור מסוים שאנו פוגשים יש תודעה או לא. אפשר לדון בכך, אבל ברירת המחדל אינה להניח שלא.

ד. דווקא יש ראיות לקיומו של האל. ראשית, מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה, כולל בימינו, חוו חוויות של התגלות אלוהית, נִסים וכדומה, ואף ניתן להגיע לכך באמצעות דרכים כמו מדיטציה. שנית, הספרות הפילוסופית מלאה בראיות רבות שניסחו טובי הפילוסופים במשך אלפי שנים. עובדות כמו עצם קיומו של היקום, המורכבות והתכנון ברמות בלתי נתפסות שקיימים בו, וההתאמה המופלאה בין התודעה האנושית ליקום המאפשרת לנו להבין את חוקי הטבע – מהווים ראיות לקיומם של תבונה ורצון העומדים מאחוריו. אחרים הביאו ראיה לקיום האל מקיומו של המוסר המוטמע בנו – משום שרק אלוהים יכול להעניק משמעות למוסר. והיו גם שטענו כי קיומו של האל מחויב לוגית, משום שהמצוי השלם ביותר שניתן לדמיין כולל בהכרח את תכונת הקיום.

האתאיסט כמובן יטען שהראיות האלו אינן מוצלחות, וסביב שאלה זו מתחולל הוויכוח הפילוסופי הנצחי בין המאמינים לכופרים. אבל אי אפשר לומר ש”אין שום ראיות”.

אפשר להשוות זאת לראיות פורנזיות המובאות לפני בית משפט כדי להרשיע פלוני ברצח: מצלמות האבטחה קלטו דמות שנראית כמוהו, סיבים מהבגד שלו נמצאו בזירה, הייתה לו שנאה כלפי הנרצח וכן הלאה. אפשר לטעון שכל אלה אינם מוכיחים חד משמעית את אשמתו – אבל לומר ש”אין שום ראיה לאשמתו”, זה פשוט לא נכון. ואם כן, גם אם אין הוכחה חד משמעית לקיום האל, הרי שראיות לקיומו קיימות גם קיימות.

אז אם אי אפשר לטעון באופן רציונלי שהאל אינו קיים, וגם אי אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום האל – מה כן טוען האתאיסט?

כאן אנו מגיעים לטענה האתאיסטית מהסוג השלישי – “אני לא מאמין באלוהים”. טענה זו מכירה בכך שייתכן תיאורטית שהאל קיים, ואף שישנן ראיות לקיומו, אלא שמי שמשמיע טענה זו לא השתכנע מאותן ראיות.

מה הבעיה באתאיזם מסוג זה? ראשית, שאם אכן זה המקרה, והטענה “אני לא מאמין באל” משקפת אך ורק את נטיותיו האישיות של הדובר – הרי שאין לו שום בסיס להעביר ביקורת על מי שכן מאמין.

שנית, גם אתאיזם צנוע מסוג זה אינו מוצדק, שהרי גם מי שלא השתכנע מהראיות לקיום האל – לא אמור להאמין שהוא לא קיים, אלא לכל היותר לבחור באגנוסטיות ולהישאר בספק. מי שמגדיר את עצמו כאתאיסט ולא כאגנוסטי, בוחר בפועל בצד של השלילה, ומתיימר לומר שאם הוא לא השתכנע הרי שאלוהים לא קיים – וזה כאמור לגמרי לא מוצדק. אפשר להשתכנע מהראיות ולהיות תאיסט או לא להשתכנע ולהישאר אגנוסטי, אבל מכיוון שאין ראיות השוללות את קיום האל – אין הצדקה להיות אתאיסט יותר מאשר להיות א-חייזריסט.

המסקנה העולה מהדברים היא שהעמדה האתאיסטית היא אשלייתית במובן זה שלא ניתן להחזיק בה בלי ליפול בשגיאה. הטענה “אלוהים לא קיים” חסרת כל הצדקה; הטענה “אין ראיות לקיום האל” פשוט שגויה; וכעמדה אישית הוא לא רציונלי, שכן במקרה של ספק שכזה יש לבחור באגנוסטיות או באמונה, ולא בשלילה. התאיזם לעומת זאת הוא אמונה רציונלית הנתמכת בראיות רבות, ולכן מוצדק לאמץ אותו.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית