בחודש שעבר גלשה ארה”ב למחוזות האבסורד. טוויטר אסרה על דונלד טראמפ לצייץ בפלטפורמה שלה, אבל אפשרה לשליט איראן, האייתוללה חמינאי, לפעול כרגיל, כמו גם לכל עיתוני התעמולה של רוסיה וסין. בעמוד הטוויטר של חמינאי מופיע עד עצם היום הזה ציוץ אנטישמי מספטמבר האחרון המדבר על “סוכנים ציונים מטונפים של ארה”ב – כמו בן המשפחה היהודי של טראמפ”, מבלי שטוויטר עושה דבר^[1].

גוגל הסירה מחנות האפליקציות את “פרלר”, הרשת החברתית השמרנית, בתירוץ שהרשת לא הטמיעה “אמצעי אכיפה חזקים נגד תוכן מסוכן” של משתמשיה. אולם לא נקפה אצבע נגד “טלגרם”, המאפשרת לפעילים של דאע”ש לתקשר ביניהם, לפעול באנונימיות ולהפיץ תוכן מסוכן באמת ובתמים.

אפל נקטה בגישה דומה: החברה הציבה לפרלר אולטימטום של 24 שעות להגיש לה תוכנית אכיפה מפורטת נגד תוכן מסוכן או אלים באפליקציה, אחרת הדבר המוסרי לעשות יהיה להסיר אותה מחנות האפליקציות. המוסר כל כך חשוב לאפל, שבקיץ האחרון היא התנגדה לגזענות כשתמכה ב”חיי שחורים חשובים” (BLM) ^[2], אך שכחה לגלות לנו שהפעילה בסתר לובינג בקונגרס נגד חוק שאמור לאסור ייבוא מוצרים מאזור שין-ג’יאנג בסין – שם כמיליון אויגורים מוחזקים במחנות עבודה בכפייה ועוברים שטיפת מוח. הסיפור נחשף בניו יורק טיימס בסוף נובמבר^[3]. אפל, כידוע, מייצרת את מכשיריה בסין, ולפי תחקיר ענק של “המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית” (ASPI) האויגורים עובדים בכפייה בחלק ממפעליה בסין, כמו גם במפעלים של עשרות מותגים בין-לאומיים ידועים אחרים^[4].

קוראים ותיקים של מגזין אפוק אולי ידלו מזיכרונם שב-2017 זכה טים קוק, מנכ”ל אפל, בפרס חופש הביטוי של מוזיאון Newseum בוושינגטון. מתברר ש”אפל” תחת הנחייתו תרמה לקידום זכותו של האדם להביע את דעותיו ברבים, בין היתר כאשר שימשה כספונסר ראשי “לאירוע חופש הביטוי” של אותו מוזיאון – שבחר לגמרי “במקרה” להעניק את הפרס לקוק.

ציניות בצד. ביולי 2017 קיבל קוק הזדמנות להוכיח שלא קיבל את הפרס לשווא, כאשר המפלגה הקומוניסטית הסינית דרשה מאפל שתסיר אפליקציות מסוימות מהחנות שלה המאפשרות למשתמשים סינים לעקוף (באמצעות שירותי וי-פי-אן) את הצנזורה על האינטרנט בסין. נחשו מה החליט לעשות קוק בצעד מוסרי ואמיץ למען חופש הביטוי? בסינית יש לזה מילה: “קאו-טאו”^[5][6].

נעבור לאבסורד אחר שקרה בחודש שעבר: מועמדותו של ארגון “חיי שחורים חשובים” (BLM) לפרס נובל לשלום. ללא ספק מדובר בארגון “שליו” התורם לקידום ההרמוניה באמריקה, כפי שאמר הוק ניוסום, נשיא BLM באזור ניו יורק, בראיון לעיתון “ניו יורק פוסט”: “אם המדינה הזו לא תיתן לנו מה שאנחנו רוצים, אנו נשרוף את המערכת ונחליף אותה. בסדר?”^[7].

באותם ימים נשאלה זוכת הפוליצר, עיתונאית הניו יורק טיימס ניקול האנה-ג’ונס, כיצד עלינו לפרש את “ההרס, ההצתות והביזה שאנו רואים ברחובות”. בראיון ל-CBS היא השיבה: “זה אכן מטריד לראות רכוש נהרס. זה מטריד לראות אנשים לוקחים רכוש מחנויות, אבל אלה ‘דברים’… הרס של רכוש, דבר שניתן להחליף, אינו אלימות”^[8].

שמעתם את זה? הרס של רכוש אינו אלימות. על פי ההגדרה הזו גם הפריצה לקפיטול אינה לגמרי אלימות, כיוון שגם שם פגעו הפורצים ברכוש. אז למה בניו יורק טיימס ובסי-אן-אן טוענים שכן? ואם זו אכן אלימות, כפי שכל בר דעת מבין, מדוע בקיץ שעבר נקטו בסי-אן-אן גישה חומלת כלפי האספסוף שהסתער על בנייני עירייה ותחנות משטרה, שרף כנסיות ופשט על חנויות, תוך שהוא הורג עשרות ומחריב את פרנסתם של אלפים? מגיש החדשות הפופולרי בערוץ, כריס קואומו, אמר אז: “בבקשה הראו לי היכן כתוב שמפגינים אמורים להיות מנומסים ושוחרי שלום. כי אני יכול להראות לכם שאזרחים זועמים הם שהפכו את המדינה למה שהיא, והם אלה שהובילו לכל ציון דרך משמעותי”^[9]. לזכותו של דון למון, חברו לערוץ, ייאמר כי הודה שהמצב באותם ימים היה אנרכיה^[10].

אבסורד נוסף, אולי המדאיג מכל, הוא טרנד ההלשנות על בני משפחה. אני לא מדבר על סין של מאו או על בריה”מ של סטאלין, אלא על ארה”ב של ינואר 2021. האם אתם מדמיינים את בנכם או בתכם מלשינים עליכם למדינה? האם אי פעם תעזו להלשין עליהם? על פי הוושינגטון פוסט, האף-בי-איי קיבל בחודש שעבר כ-100 אלף הלשנות על אנשים שהשתתפו בהפגנה בקפיטול, מרביתם הגיעו ממשפחה או מחברים^[11]. הלנה דיוק, למשל, צעירה בת 18 ממסצ’וסטס, לעגה לאימה בפומבי והפיצה סרטון שלה בקפיטול^[12]. הפוסט הפך ויראלי וגרם לפיטורין של האם. מה קרה להלנה? היא הפכה לגיבורה. אם תגלשו לחשבון הטוויטר של הלנה או לאתר מימון ההמונים שלה (הלנה פנתה לציבור שיתרום עבור לימודיה בקולג’)^[13] תראו שהוא מוצף בהערות כמו “גאים בך” או “בחירה נכונה”, “אומץ” ועוד. ג’קסון רפיט הוא דוגמה נוספת. רפיט הלשין לאף-בי-איי על אביו, שהודה שהיה בקפיטול, אך הכחיש שפרץ פנימה. “שמתי את הרגשות שלי מאחור כדי לעשות מה שחשבתי שנכון לעשות”, אמר ג’קסון^[14].

לא משנה מה דעתכם על הפריצה לקפיטול או על הדעות הפוליטיות של בני המשפחה שלכם, קשרי משפחה הם דבר יקר ערך המתעלה על פני כל שיוך פוליטי. שום חברה נורמלית לא צריכה לשבח הלשנה על בני משפחה. החברות היחידות ששיבחו זאת היו בסין, בבריה”מ ובגרמניה הנאצית.

תנו לי לספר לכם סיפור אמיתי שממחיש כמה חמור זה. מר ג’אנג, נצר למשפחה ממעמד גבוה בסין, עבד בזמן מלחמת העולם השנייה כמתורגמן של אנשי קשר אמריקנים בסין. כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית (המק”ס) תפסה את השלטון ב-1949 הוא הוריד פרופיל. ג’אנג חשש שהרקע המשפחתי שלו והעובדה שעבד עם אמריקנים יביאו עליו צרות. כשהחלה מהפכת התרבות ב-1966, עודדה המק”ס צעירים רבים להאשים, להסגיר ואפילו להכות את הוריהם כדי להוכיח את נאמנותם למהפכה. אלו שהעזו לעשות כך נחשבו לגיבורים. לכן לינג, בתו המתבגרת של מר ג’אנג, תלתה שלט בו האשימה את הוריה על שהחזיקו במחשבות קפיטליסטיות. לא חלף זמן רב, והשלט הוביל למסע של אכזריות נגד אביה. בכל מקום נתלו ברושורים שהאשימו אותו וקראו לו “מפלצת”. גילחו מחצית מראשו בפני קהל רב, תלו על צווארו לוח גדול וכבד עם שמו המחוק בדיו אדומה, הכו אותו, ירקו עליו וקיללו אותו.

כתוצאה, בנו של ג’אנג יצא מדעתו, ולינג חיה חיים מלאי אשמה. לפני שנתיים, רגע לפני שמתה מסרטן, הוריה באו לבקר אותה, אבל היא עצמה את עיניה והעמידה פנים שהיא ישנה. לינג לא יכלה לשאת את האשמה אפילו ברגעיה האחרונים.

זהו רק סיפור אחד מתוך סיפורים עצובים רבים שקרו בסין. משפחות נקרעו, חברים בגדו בחבריהם, ומורים הוכו למוות בידי תלמידים. זה קרה לא רק בסין, אלא בכל מדינה קומוניסטית. כעת קורה דבר דומה בארה”ב.

נקווה שארה”ב תעשה פניית פרסה מהר, או לכל הפחות תחזור למחוזות השפיות.