הרשמה לניוזלטר

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל…

ד"ר משה רט | 10 בנובמבר 2020 | דעות | 3 דק׳

כיצד הפכה הפגיעות ל"ערך" במקום הקשיחות הגברית הקלאסית

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל מיני שבטים נידחים בעולם, לומד את סודות ההישרדות שלהם בסביבות קשות ועומד באתגרים שלהם.

באחד הפרקים הוא הצטרף לבני שבט באפריקה בניסיון לבזוז דבש מכוורת דבורים. הדבורים האפריקניות הענקיות עקצו את האנשים חסרי המגן בכל גופם, אבל בעוד הייזן סבל בבירור, בני השבט לא הנידו אף שריר בפניהם ונראו שלווים ורגועים כאדם היושב בנחת על חוף הים. חוסר היכולת של הייזן לקבל את הכאב בלא תגובה גרם להם לפקפק ברצינותו, ולכן העמידו אותו במבחן בו היה עליו לאפשר לנמלים אכזריות לטפס עליו ולנשוך אותו בלי להגיב. גם הפעם בני השבט ספגו את הנשיכות הצורבות כאילו היו לא יותר ממשב רוח קליל, ואילו הייזן התאמץ מאוד כדי לשמור על הבעה מאופקת.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין אותם גברים "פרימיטיביים", המתגאים בקשיחותם ואדישותם לכאב, לבין הגברים המודרניים המתחרים ביניהם מי ייפגע יותר ומי ייעלב יותר מאיזה ביטוי שאינו תקני לפי התקן האחרון.

דוגמאות לרגישות היתר הזו לא חסרות. בספטמבר האחרון הושעה פרופ' גרג פאטון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, משום שבמהלך שיעור בשפות הזכיר את המילה הסינית "ne-ga", המשמשת כצליל הפסקה כמו "אממ". לרוע מזלו, כמה סטודנטים שחורים נפגעו מהמילה שצלילה הזכיר להם את ה"N-Word" הידועה, והללו שלחו להנהלת האוניברסיטה מכתב בו התלוננו על כך שרגשותיהם נפגעו והם חשים מאוימים. בתגובה לכך הושעה פאטון מתפקידו.

במקרה אחר, פרופ' ברט ויינשטיין, מרצה לבן שהגיע לקמפוס במכללת אוורגרין ביום שהוגדר כ"מרחב בטוח" לשחורים, הואשם בגזענות. לאחר שנשיא המכללה סירב לפטר אותו, דרשו הסטודנטים מהנשיא להפסיק לדבר עם תנועות ידיים, בטענה שהוא עושה שימוש ב"מיקרו-אגרסיה". מיקרו-אגרסיה הוא מושג שטבע ב-1970 פרופ' צ'סטר פירס מהרווארד, ש"תחת חסותו" כל אמירה או ביטוי עשויים להיחשב כסוג של תוקפנות או אגרסיה.

קשה שלא לראות את ההבדל בין המציאות העכשווית הזו של התקינות הפוליטית, לבין מנהג ה-flyting – מעין דו-קרב של עלבונות (שנאמר פעמים רבות בחרוזים), שהיה מקובל בין המאה ה-5 למאה ה-16 בתרבות הנורדית, הקלטית והאנגלית. במהלך התחרות, המשתתפים לא נזהרו במילים – כל צד היה "יורד" על השני בצורה יצירתית ומשפילה ככל היותר (בדומה ל"קרבות הראפ" של ימינו) והמנצח הוכתר לפי תגובות הצופים.

איך זה קרה? כיצד הפכה הפגיעות ל"ערך" במקום הקשיחות הגברית הקלאסית?

ג'ונתן היידט, פרופ' לפסיכולוגיה חברתית, סובר שתרבות ההתקרבנות הזו היא תוצאה של הגנת יתר שלה זכו ילדי שנות ה-80 ואילך מצד הוריהם. לטענתו, הורים אשר גוננו על ילדיהם יתר על המידה מפני ויכוחים וקונפליקטים עם ילדים אחרים ועם הסביבה בכלל, גידלו ילדים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם ויכוחים וקונפליקטים גם בבגרותם.

זהו הסבר אפשרי, אולם נראה לי שהתשובה קשורה גם למבנה החברה. בחברה השבטית, הכוח נמצא בידי האנשים עצמם, ולכן הם צריכים להראות שהם בעלי כוח וסיבולת גבוהים. לעומת זאת, בחברה המודרנית הכוח נמצא בידי המוסדות, לא בידי היחיד, והאווירה היא כזו שמסכנות היא מטבע עובר לסוחר. אדם שנפגע או מאוים אינו מנסה להתמודד בעצמו, אלא להפנות את כוחו של הממסד כלפי יריביו – ואת זה הוא עושה באמצעות התמסכנות. כשאתה בג'ונגל, אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך; אם תתחיל לבכות ולהיעלב תשדר חולשה שאחרים ימהרו לנצל. כשאתה בעיר, לעומת זאת, אתה יכול לכתוב פוסט מתבכיין בפייסבוק, לקבל עליו אלף לייקים ותגובות מזועזעות, או להגיש תלונה לבג"צ או לאו"ם שיטפלו בשבילך בגורם המעצבן. בקיצור, ללכת לגננת.

התלותיות הזו חלחלה אפילו לעימותים צבאיים. בעבר, כל צד היה מדגיש את הישגיו, את עוצמתו ואת מספר הקורבנות שהיסב לשני, ואילו היום ממהר כל צד לנופף בהרוגיו החפים מפשע, ולהדגיש את סבלו ואומללותו, כדי לנסות לסחוט אהדה מהאו"ם או משופט מדומיין כלשהו. ניתן לראות זאת היטב בעימות בין ישראל לפלסטינים שבו כל צד נוהג להעלות על נס שיש ילדים הרוגים בצדו.

לא שהייתי רוצה לחיות בחברה שבטית או קדומה, על כל האלימות שבה; אבל כן הייתי שמח אילו החברה המודרנית היתה מאמצת מחדש את אידיאל החוסן הנפשי, ומעודדת את אלה השומעים חרפתם ואינם משיבים, במקום את גישת ההתבכיינות וההזדעזעות מכל ציוץ.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

שתפו את הכתבה:

כיצד הפכה הפגיעות ל"ערך" במקום הקשיחות הגברית הקלאסית

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל…

ד"ר משה רט | 10 בנובמבר 2020 | דעות | 3 דק׳

[Shutterstock]

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל מיני שבטים נידחים בעולם, לומד את סודות ההישרדות שלהם בסביבות קשות ועומד באתגרים שלהם.

באחד הפרקים הוא הצטרף לבני שבט באפריקה בניסיון לבזוז דבש מכוורת דבורים. הדבורים האפריקניות הענקיות עקצו את האנשים חסרי המגן בכל גופם, אבל בעוד הייזן סבל בבירור, בני השבט לא הנידו אף שריר בפניהם ונראו שלווים ורגועים כאדם היושב בנחת על חוף הים. חוסר היכולת של הייזן לקבל את הכאב בלא תגובה גרם להם לפקפק ברצינותו, ולכן העמידו אותו במבחן בו היה עליו לאפשר לנמלים אכזריות לטפס עליו ולנשוך אותו בלי להגיב. גם הפעם בני השבט ספגו את הנשיכות הצורבות כאילו היו לא יותר ממשב רוח קליל, ואילו הייזן התאמץ מאוד כדי לשמור על הבעה מאופקת.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין אותם גברים "פרימיטיביים", המתגאים בקשיחותם ואדישותם לכאב, לבין הגברים המודרניים המתחרים ביניהם מי ייפגע יותר ומי ייעלב יותר מאיזה ביטוי שאינו תקני לפי התקן האחרון.

דוגמאות לרגישות היתר הזו לא חסרות. בספטמבר האחרון הושעה פרופ' גרג פאטון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, משום שבמהלך שיעור בשפות הזכיר את המילה הסינית "ne-ga", המשמשת כצליל הפסקה כמו "אממ". לרוע מזלו, כמה סטודנטים שחורים נפגעו מהמילה שצלילה הזכיר להם את ה"N-Word" הידועה, והללו שלחו להנהלת האוניברסיטה מכתב בו התלוננו על כך שרגשותיהם נפגעו והם חשים מאוימים. בתגובה לכך הושעה פאטון מתפקידו.

במקרה אחר, פרופ' ברט ויינשטיין, מרצה לבן שהגיע לקמפוס במכללת אוורגרין ביום שהוגדר כ"מרחב בטוח" לשחורים, הואשם בגזענות. לאחר שנשיא המכללה סירב לפטר אותו, דרשו הסטודנטים מהנשיא להפסיק לדבר עם תנועות ידיים, בטענה שהוא עושה שימוש ב"מיקרו-אגרסיה". מיקרו-אגרסיה הוא מושג שטבע ב-1970 פרופ' צ'סטר פירס מהרווארד, ש"תחת חסותו" כל אמירה או ביטוי עשויים להיחשב כסוג של תוקפנות או אגרסיה.

קשה שלא לראות את ההבדל בין המציאות העכשווית הזו של התקינות הפוליטית, לבין מנהג ה-flyting – מעין דו-קרב של עלבונות (שנאמר פעמים רבות בחרוזים), שהיה מקובל בין המאה ה-5 למאה ה-16 בתרבות הנורדית, הקלטית והאנגלית. במהלך התחרות, המשתתפים לא נזהרו במילים – כל צד היה "יורד" על השני בצורה יצירתית ומשפילה ככל היותר (בדומה ל"קרבות הראפ" של ימינו) והמנצח הוכתר לפי תגובות הצופים.

איך זה קרה? כיצד הפכה הפגיעות ל"ערך" במקום הקשיחות הגברית הקלאסית?

ג'ונתן היידט, פרופ' לפסיכולוגיה חברתית, סובר שתרבות ההתקרבנות הזו היא תוצאה של הגנת יתר שלה זכו ילדי שנות ה-80 ואילך מצד הוריהם. לטענתו, הורים אשר גוננו על ילדיהם יתר על המידה מפני ויכוחים וקונפליקטים עם ילדים אחרים ועם הסביבה בכלל, גידלו ילדים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם ויכוחים וקונפליקטים גם בבגרותם.

זהו הסבר אפשרי, אולם נראה לי שהתשובה קשורה גם למבנה החברה. בחברה השבטית, הכוח נמצא בידי האנשים עצמם, ולכן הם צריכים להראות שהם בעלי כוח וסיבולת גבוהים. לעומת זאת, בחברה המודרנית הכוח נמצא בידי המוסדות, לא בידי היחיד, והאווירה היא כזו שמסכנות היא מטבע עובר לסוחר. אדם שנפגע או מאוים אינו מנסה להתמודד בעצמו, אלא להפנות את כוחו של הממסד כלפי יריביו – ואת זה הוא עושה באמצעות התמסכנות. כשאתה בג'ונגל, אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך; אם תתחיל לבכות ולהיעלב תשדר חולשה שאחרים ימהרו לנצל. כשאתה בעיר, לעומת זאת, אתה יכול לכתוב פוסט מתבכיין בפייסבוק, לקבל עליו אלף לייקים ותגובות מזועזעות, או להגיש תלונה לבג"צ או לאו"ם שיטפלו בשבילך בגורם המעצבן. בקיצור, ללכת לגננת.

התלותיות הזו חלחלה אפילו לעימותים צבאיים. בעבר, כל צד היה מדגיש את הישגיו, את עוצמתו ואת מספר הקורבנות שהיסב לשני, ואילו היום ממהר כל צד לנופף בהרוגיו החפים מפשע, ולהדגיש את סבלו ואומללותו, כדי לנסות לסחוט אהדה מהאו"ם או משופט מדומיין כלשהו. ניתן לראות זאת היטב בעימות בין ישראל לפלסטינים שבו כל צד נוהג להעלות על נס שיש ילדים הרוגים בצדו.

לא שהייתי רוצה לחיות בחברה שבטית או קדומה, על כל האלימות שבה; אבל כן הייתי שמח אילו החברה המודרנית היתה מאמצת מחדש את אידיאל החוסן הנפשי, ומעודדת את אלה השומעים חרפתם ואינם משיבים, במקום את גישת ההתבכיינות וההזדעזעות מכל ציוץ.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
"ויה נגטיבה" – איך לפתור בעיות באמצעות חשיבה הפוכה

מייק דונגיה

כשחושבים כיצד ניתן לשפר משהו, רובנו מתמקדים אינסטינקטיבית בדברים שאפשר להוסיף או לשנות. כשאנו רוצים...

המוסר הכפול של הירוקים

עידן לוי

תעצמו את העיניים ותחשבו על עולם עתידני וירוק… מה אתם מדמיינים? ערים מתקדמות עם גורדי שחקים מנצנצים מכוסים בצמחייה ובפאנלים סולריים,...

איש החתול והשאלה המוסרית הגדולה

ד"ר משה רט

האיש שקרא לעצמו Stalking Cat נולד בשנת 1958 במישיגן בשם דניס אבנר. הוא שירת בחיל הים כטכנאי סונר, ולאחר מכן עבד כמתכנת וכטכנאי...

ה-CDC החליט לעצב לנו את המציאות מחדש

מאיה מזרחי

1. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) – הגוף המדעי הנחשב ביותר בעולם היום – פרסם מדריך ל"תקשורת מכילה" המזהיר משימוש במילים...

המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

שתפו: