כניסה
הרשמה לניוזלטר

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל…

ד"ר משה רט | 10 בנובמבר 2020 | מחשבות | 3 דק׳

כיצד הפכה הפגיעות ל"ערך" במקום הקשיחות הגברית הקלאסית

בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק יש תוכנית בשם "לשרוד את השבט" שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל מיני שבטים נידחים בעולם, לומד את סודות ההישרדות שלהם בסביבות קשות ועומד באתגרים שלהם.

באחד הפרקים הוא הצטרף לבני שבט באפריקה בניסיון לבזוז דבש מכוורת דבורים. הדבורים האפריקניות הענקיות עקצו את האנשים חסרי המגן בכל גופם, אבל בעוד הייזן סבל בבירור, בני השבט לא הנידו אף שריר בפניהם ונראו שלווים ורגועים כאדם היושב בנחת על חוף הים. חוסר היכולת של הייזן לקבל את הכאב בלא תגובה גרם להם לפקפק ברצינותו, ולכן העמידו אותו במבחן בו היה עליו לאפשר לנמלים אכזריות לטפס עליו ולנשוך אותו בלי להגיב. גם הפעם בני השבט ספגו את הנשיכות הצורבות כאילו היו לא יותר ממשב רוח קליל, ואילו הייזן התאמץ מאוד כדי לשמור על הבעה מאופקת.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין אותם גברים "פרימיטיביים", המתגאים בקשיחותם ואדישותם לכאב, לבין הגברים המודרניים המתחרים ביניהם מי ייפגע יותר ומי ייעלב יותר מאיזה ביטוי שאינו תקני לפי התקן האחרון.

[Shutterstock]

שתפו: