הרשמה לניוזלטר

בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק יש תוכנית בשם “לשרוד את השבט” שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל…

ד"ר משה רט | 10 בנובמבר 2020 | דעות | 3 דק׳

כיצד הפכה הפגיעות ל”ערך” במקום הקשיחות הגברית הקלאסית

בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק יש תוכנית בשם “לשרוד את השבט” שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל מיני שבטים נידחים בעולם, לומד את סודות ההישרדות שלהם בסביבות קשות ועומד באתגרים שלהם.

באחד הפרקים הוא הצטרף לבני שבט באפריקה בניסיון לבזוז דבש מכוורת דבורים. הדבורים האפריקניות הענקיות עקצו את האנשים חסרי המגן בכל גופם, אבל בעוד הייזן סבל בבירור, בני השבט לא הנידו אף שריר בפניהם ונראו שלווים ורגועים כאדם היושב בנחת על חוף הים. חוסר היכולת של הייזן לקבל את הכאב בלא תגובה גרם להם לפקפק ברצינותו, ולכן העמידו אותו במבחן בו היה עליו לאפשר לנמלים אכזריות לטפס עליו ולנשוך אותו בלי להגיב. גם הפעם בני השבט ספגו את הנשיכות הצורבות כאילו היו לא יותר ממשב רוח קליל, ואילו הייזן התאמץ מאוד כדי לשמור על הבעה מאופקת.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין אותם גברים “פרימיטיביים”, המתגאים בקשיחותם ואדישותם לכאב, לבין הגברים המודרניים המתחרים ביניהם מי ייפגע יותר ומי ייעלב יותר מאיזה ביטוי שאינו תקני לפי התקן האחרון.

דוגמאות לרגישות היתר הזו לא חסרות. בספטמבר האחרון הושעה פרופ’ גרג פאטון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, משום שבמהלך שיעור בשפות הזכיר את המילה הסינית “ne-ga”, המשמשת כצליל הפסקה כמו “אממ”. לרוע מזלו, כמה סטודנטים שחורים נפגעו מהמילה שצלילה הזכיר להם את ה”N-Word” הידועה, והללו שלחו להנהלת האוניברסיטה מכתב בו התלוננו על כך שרגשותיהם נפגעו והם חשים מאוימים. בתגובה לכך הושעה פאטון מתפקידו.

במקרה אחר, פרופ’ ברט ויינשטיין, מרצה לבן שהגיע לקמפוס במכללת אוורגרין ביום שהוגדר כ”מרחב בטוח” לשחורים, הואשם בגזענות. לאחר שנשיא המכללה סירב לפטר אותו, דרשו הסטודנטים מהנשיא להפסיק לדבר עם תנועות ידיים, בטענה שהוא עושה שימוש ב”מיקרו-אגרסיה”. מיקרו-אגרסיה הוא מושג שטבע ב-1970 פרופ’ צ’סטר פירס מהרווארד, ש”תחת חסותו” כל אמירה או ביטוי עשויים להיחשב כסוג של תוקפנות או אגרסיה.

קשה שלא לראות את ההבדל בין המציאות העכשווית הזו של התקינות הפוליטית, לבין מנהג ה-flyting – מעין דו-קרב של עלבונות (שנאמר פעמים רבות בחרוזים), שהיה מקובל בין המאה ה-5 למאה ה-16 בתרבות הנורדית, הקלטית והאנגלית. במהלך התחרות, המשתתפים לא נזהרו במילים – כל צד היה “יורד” על השני בצורה יצירתית ומשפילה ככל היותר (בדומה ל”קרבות הראפ” של ימינו) והמנצח הוכתר לפי תגובות הצופים.

איך זה קרה? כיצד הפכה הפגיעות ל”ערך” במקום הקשיחות הגברית הקלאסית?

ג’ונתן היידט, פרופ’ לפסיכולוגיה חברתית, סובר שתרבות ההתקרבנות הזו היא תוצאה של הגנת יתר שלה זכו ילדי שנות ה-80 ואילך מצד הוריהם. לטענתו, הורים אשר גוננו על ילדיהם יתר על המידה מפני ויכוחים וקונפליקטים עם ילדים אחרים ועם הסביבה בכלל, גידלו ילדים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם ויכוחים וקונפליקטים גם בבגרותם.

זהו הסבר אפשרי, אולם נראה לי שהתשובה קשורה גם למבנה החברה. בחברה השבטית, הכוח נמצא בידי האנשים עצמם, ולכן הם צריכים להראות שהם בעלי כוח וסיבולת גבוהים. לעומת זאת, בחברה המודרנית הכוח נמצא בידי המוסדות, לא בידי היחיד, והאווירה היא כזו שמסכנות היא מטבע עובר לסוחר. אדם שנפגע או מאוים אינו מנסה להתמודד בעצמו, אלא להפנות את כוחו של הממסד כלפי יריביו – ואת זה הוא עושה באמצעות התמסכנות. כשאתה בג’ונגל, אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך; אם תתחיל לבכות ולהיעלב תשדר חולשה שאחרים ימהרו לנצל. כשאתה בעיר, לעומת זאת, אתה יכול לכתוב פוסט מתבכיין בפייסבוק, לקבל עליו אלף לייקים ותגובות מזועזעות, או להגיש תלונה לבג”צ או לאו”ם שיטפלו בשבילך בגורם המעצבן. בקיצור, ללכת לגננת.

התלותיות הזו חלחלה אפילו לעימותים צבאיים. בעבר, כל צד היה מדגיש את הישגיו, את עוצמתו ואת מספר הקורבנות שהיסב לשני, ואילו היום ממהר כל צד לנופף בהרוגיו החפים מפשע, ולהדגיש את סבלו ואומללותו, כדי לנסות לסחוט אהדה מהאו”ם או משופט מדומיין כלשהו. ניתן לראות זאת היטב בעימות בין ישראל לפלסטינים שבו כל צד נוהג להעלות על נס שיש ילדים הרוגים בצדו.

לא שהייתי רוצה לחיות בחברה שבטית או קדומה, על כל האלימות שבה; אבל כן הייתי שמח אילו החברה המודרנית היתה מאמצת מחדש את אידיאל החוסן הנפשי, ומעודדת את אלה השומעים חרפתם ואינם משיבים, במקום את גישת ההתבכיינות וההזדעזעות מכל ציוץ.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

שתפו את הכתבה:

כיצד הפכה הפגיעות ל”ערך” במקום הקשיחות הגברית הקלאסית

בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק יש תוכנית בשם “לשרוד את השבט” שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל…

ד"ר משה רט | 10 בנובמבר 2020 | דעות | 4 דק׳

[Shutterstock]

בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק יש תוכנית בשם “לשרוד את השבט” שבה מדריך ההישרדות, הייזן אאודל, נוסע לכל מיני שבטים נידחים בעולם, לומד את סודות ההישרדות שלהם בסביבות קשות ועומד באתגרים שלהם.

באחד הפרקים הוא הצטרף לבני שבט באפריקה בניסיון לבזוז דבש מכוורת דבורים. הדבורים האפריקניות הענקיות עקצו את האנשים חסרי המגן בכל גופם, אבל בעוד הייזן סבל בבירור, בני השבט לא הנידו אף שריר בפניהם ונראו שלווים ורגועים כאדם היושב בנחת על חוף הים. חוסר היכולת של הייזן לקבל את הכאב בלא תגובה גרם להם לפקפק ברצינותו, ולכן העמידו אותו במבחן בו היה עליו לאפשר לנמלים אכזריות לטפס עליו ולנשוך אותו בלי להגיב. גם הפעם בני השבט ספגו את הנשיכות הצורבות כאילו היו לא יותר ממשב רוח קליל, ואילו הייזן התאמץ מאוד כדי לשמור על הבעה מאופקת.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין אותם גברים “פרימיטיביים”, המתגאים בקשיחותם ואדישותם לכאב, לבין הגברים המודרניים המתחרים ביניהם מי ייפגע יותר ומי ייעלב יותר מאיזה ביטוי שאינו תקני לפי התקן האחרון.

דוגמאות לרגישות היתר הזו לא חסרות. בספטמבר האחרון הושעה פרופ’ גרג פאטון מאוניברסיטת דרום קליפורניה, משום שבמהלך שיעור בשפות הזכיר את המילה הסינית “ne-ga”, המשמשת כצליל הפסקה כמו “אממ”. לרוע מזלו, כמה סטודנטים שחורים נפגעו מהמילה שצלילה הזכיר להם את ה”N-Word” הידועה, והללו שלחו להנהלת האוניברסיטה מכתב בו התלוננו על כך שרגשותיהם נפגעו והם חשים מאוימים. בתגובה לכך הושעה פאטון מתפקידו.

במקרה אחר, פרופ’ ברט ויינשטיין, מרצה לבן שהגיע לקמפוס במכללת אוורגרין ביום שהוגדר כ”מרחב בטוח” לשחורים, הואשם בגזענות. לאחר שנשיא המכללה סירב לפטר אותו, דרשו הסטודנטים מהנשיא להפסיק לדבר עם תנועות ידיים, בטענה שהוא עושה שימוש ב”מיקרו-אגרסיה”. מיקרו-אגרסיה הוא מושג שטבע ב-1970 פרופ’ צ’סטר פירס מהרווארד, ש”תחת חסותו” כל אמירה או ביטוי עשויים להיחשב כסוג של תוקפנות או אגרסיה.

קשה שלא לראות את ההבדל בין המציאות העכשווית הזו של התקינות הפוליטית, לבין מנהג ה-flyting – מעין דו-קרב של עלבונות (שנאמר פעמים רבות בחרוזים), שהיה מקובל בין המאה ה-5 למאה ה-16 בתרבות הנורדית, הקלטית והאנגלית. במהלך התחרות, המשתתפים לא נזהרו במילים – כל צד היה “יורד” על השני בצורה יצירתית ומשפילה ככל היותר (בדומה ל”קרבות הראפ” של ימינו) והמנצח הוכתר לפי תגובות הצופים.

איך זה קרה? כיצד הפכה הפגיעות ל”ערך” במקום הקשיחות הגברית הקלאסית?

ג’ונתן היידט, פרופ’ לפסיכולוגיה חברתית, סובר שתרבות ההתקרבנות הזו היא תוצאה של הגנת יתר שלה זכו ילדי שנות ה-80 ואילך מצד הוריהם. לטענתו, הורים אשר גוננו על ילדיהם יתר על המידה מפני ויכוחים וקונפליקטים עם ילדים אחרים ועם הסביבה בכלל, גידלו ילדים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם ויכוחים וקונפליקטים גם בבגרותם.

זהו הסבר אפשרי, אולם נראה לי שהתשובה קשורה גם למבנה החברה. בחברה השבטית, הכוח נמצא בידי האנשים עצמם, ולכן הם צריכים להראות שהם בעלי כוח וסיבולת גבוהים. לעומת זאת, בחברה המודרנית הכוח נמצא בידי המוסדות, לא בידי היחיד, והאווירה היא כזו שמסכנות היא מטבע עובר לסוחר. אדם שנפגע או מאוים אינו מנסה להתמודד בעצמו, אלא להפנות את כוחו של הממסד כלפי יריביו – ואת זה הוא עושה באמצעות התמסכנות. כשאתה בג’ונגל, אין לך על מי לסמוך מלבד על עצמך; אם תתחיל לבכות ולהיעלב תשדר חולשה שאחרים ימהרו לנצל. כשאתה בעיר, לעומת זאת, אתה יכול לכתוב פוסט מתבכיין בפייסבוק, לקבל עליו אלף לייקים ותגובות מזועזעות, או להגיש תלונה לבג”צ או לאו”ם שיטפלו בשבילך בגורם המעצבן. בקיצור, ללכת לגננת.

התלותיות הזו חלחלה אפילו לעימותים צבאיים. בעבר, כל צד היה מדגיש את הישגיו, את עוצמתו ואת מספר הקורבנות שהיסב לשני, ואילו היום ממהר כל צד לנופף בהרוגיו החפים מפשע, ולהדגיש את סבלו ואומללותו, כדי לנסות לסחוט אהדה מהאו”ם או משופט מדומיין כלשהו. ניתן לראות זאת היטב בעימות בין ישראל לפלסטינים שבו כל צד נוהג להעלות על נס שיש ילדים הרוגים בצדו.

לא שהייתי רוצה לחיות בחברה שבטית או קדומה, על כל האלימות שבה; אבל כן הייתי שמח אילו החברה המודרנית היתה מאמצת מחדש את אידיאל החוסן הנפשי, ומעודדת את אלה השומעים חרפתם ואינם משיבים, במקום את גישת ההתבכיינות וההזדעזעות מכל ציוץ.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
למה לקרוא ספרות קלאסית? ג’יין אוסטין מסבירה

מאיה מזרחי

ויליאם דרסיוויץ בן ה-26 היה צעיר טיפוסי וטיפש כבני גילו כשפגש לראשונה את האישה ששינתה את חייו. העובדה שהיא הלכה...

צעד גדול לשוורצנגר, צעד קטן למוסר

ווסלי ג'יי סמית

בשנת 1994 נודע כי לא רחוק היום בו המדע המודרני ימצא דרך להכניס גבר להיריון. הרחם, שהיה מאפיין נשי ייחודי לאורך כל ההיסטוריה,...

למרות הלחץ הפוליטי – שחררו את הילדים שלנו מהמהפכה

איל לוינטר

בסוף מאי השנה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לקיום "סדנאות הכשרה" לשוויון מגדרי בגיל הרך (גיל גן). מטרתו המוצהרת של...

כולנו עומדים למות, אבל האם ממשבר האקלים?

עידן לוי

מהו האיום הגדול ביותר על האנושות? מלחמה גרעינית? פגיעת אסטרואיד? מגפה קטלנית? אם הייתם שואלים אדם מהרחוב, בייחוד אם הוא צעיר,...

איך להיות קשה כמו יהלום וגמיש כמו קנה סוף

ד"ר משה רט

דמיינו לעצמכם את האיש או האישה הכי חיוביים שאתם יכולים: אדם מלא באופטימיות, שמחת חיים ואהבת הבריות, תמיד מאיר פנים ומחייך,...

מדינת ישראל צריכה ללמוד מהצרפתים ולעצור את הטבח בשפה העברית

מאיה מזרחי

אומרים ש"עברית שפה קשה", אבל אנשים שאומרים את זה כנראה לא למדו מעולם צרפתית. בצרפתית לא רק שיש הרבה יותר...

מדוע גברים אוהבים לצפות בסרטים על רוצחים שכירים?

מארק ג'קסון

כאשר שוורצנגר אמר "אני אחזור" (I’ll be back) בסרט הראשון בסדרת "שליחות קטלנית", שיצא לאקרנים ב-1984, הוא לא התלוצץ. הוא חזר...

למה לא כל אחד יכול להיות משורר

ג'יימס סייל

המדינאי הבריטי לורד צ'סטרפילד אמר פעם: "אני בטוח מאוד שכל אדם בעל הבנה ממוצעת עשוי, באמצעות תרבות, תשומת לב ועבודה קשה, להפוך לכל אשר...

שתפו: