באוגוסט האחרון גילתה "שיאון מדיקל" הישראלית כי הפסידה, שוב, לחברה סינית במכרז ממשלתי לרכש מסכות כירורגיות. שיאון הגישה הצעת מחיר של 31 אגורות למסכה, בעוד שהמסכה הסינית נרכשה במחיר של 25 אגורות. כך, למרות אמירות הפוליטיקאים על חשיבות ייצור "כחול-לבן", במיוחד בעת שהמשק הישראלי מצוי במשבר, העדיפה המדינה ייצור תוצרת סין.

מרבית מדינת ישראל משתמשת היום במסכות שיובאו מסין, להוציא מספר מקומות ספציפיים, כמו המכון הביולוגי ובתי חולים. צאו לסופר פארם, לבתי המרקחת השונים או לסופר השכונתי והיווכחו בשם היצרן שעל גב האריזה. אפילו משטרת ישראל, השב"כ והמוסד רוכשים מדי חודש מסכות מסין. היצרנים הסינים פשוט מייצרים במחירים זולים שלא ניתן להתחרות בהם, והמדינה מעדיפה אותם^[1].

עזבו לרגע את העובדה שהמסכות הסיניות שנכנסות לישראל אפילו לא נבדקות על ידי מכון התקנים, בעוד שהמסכות הישראליות נדרשות לעמוד בתקינה מתקדמת; עזבו גם את העובדה שכבר התגלה ציוד פגום רב שהגיע מסין – מסכות, מבחנות וציוד מיגון לצוותים בבתי חולים^[2]; התעלמו גם מכך שמדינת ישראל נשענת על אספקת מסכות מסין וכי בעת צרה – אם סין תפסיק לייצא מסכות מסיבות כלשהן – אנו עשויים להיקלע שוב למחסור, כפי שהיה בתחילת המגפה^[3]. נוריד מהשולחן גם את העובדה שהחברות הסיניות זוכות לקו אשראי עצום מממשלת סין המאפשר להן לייצר במחירי הפסד כדי לגבור על החברות הישראליות במכרזים.

עזבו את כל אלה. בואו נדבר על דבר אחר – ייצור באמצעות עבדות. הסינים משתמשים במחנות עבודה בכפייה – כלומר בעבדים – כדי לייצר מסכות במחירים נמוכים מאוד. על העובדה הזו הצביע לאחרונה תחקיר של הניו יורק טיימס, שגילה תוכנית סינית ממשלתית המעסיקה מספר עצום של אויגורים (מיעוט מוסלמי הנרדף בסין) בניגוד לרצונם כדי לייצר ציוד מיגון אישי, כלומר מסכות^[4]. "מאז 2017, כמעט 3 מיליון בני אדם נוספו לתוכנית הזו", מציין העיתון.

לא רק מסכות מיוצרות בסין בעבדות. כארבעה חודשים מוקדם יותר פורסם תחקיר ענק של "המכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית" (ASPI) שמצא כי האויגורים עובדים בכפייה במפעלים של לפחות 82 מותגים בין-לאומיים ידועים בהם אפל, BMW, גאפ, נייק, סמסונג, סוני ופולסווגן^[5]. לפחות 80 אלף אויגורים הועברו בכפייה מבתיהם (באזור שין-ג'יאנג בצפון מערב סין) כדי לעבוד במפעלים הפזורים ברחבי סין בין 2017 ל-2019, מצא התחקיר, וחלקם נשלחו ישירות למחנות עבודה בכפייה – שם מייצרים מוצרים שונים גם כן, המיוצאים לעולם. "הדוח חושף שלב חדש בקמפיין ההנדסה החברתית של סין המטרגט אזרחים מקבוצות מיעוט", מציינים המחברים.

שנים קודם כבר חשפנו כאן במגזין אפוק, באין-ספור כתבות, את מחנות העבודה בכפייה ברחבי סין, שם מוחזקים מתרגלי פאלון גונג רבים המאולצים לייצר מוצרים שונים אותם מייצאים למדינות המערב החל מצעצועים, צעיפים, נעלי בית ועד למקלות אכילה.

תומכי השוק החופשי טוענים כי אין על מדינת ישראל לתעדף, אפילו בימים קשים אלה, תוצרת מקומית על פני תוצרת זרה. אלא להמשיך להציע מכרזים ושהיצרן הזול ביותר ינצח. כך מובטח שהמדינה תחסוך כסף, ועם הכסף שחסכה היא תוכל לרכוש שירותים וסחורות נוספים – בין היתר מיצרנים מקומיים. הגישה הזו גם גורמת להתייעלות היצרנים הישראלים שהפסידו במכרזים ומחייבת אותם למצוא כעת דרך לייצר במחירים זולים יותר, אחרת יפשטו רגל.

כמובן, מדובר בטענה טיפשית ביותר. ראשית, רכישת תוצרת זרה זולה יותר (במקרה זה מסכות) לא תגרום להתייעלות התעשייה המקומית, פשוט כי לא ניתן להתייעל מול עבדות ומול מחנות עבודה בכפייה. הגישה הישראלית אינה מייעלת דבר, אלא מתעדפת עבדות כי זה זול לה יותר. ושנית, טענת השוק החופשי נכונה באופן כללי, אבל עליה להכיל בתוכה גם עקרונות נוספים שאסור להתעלם מהם, כמו זכויות אדם וערכים. לא מדובר כאן בהעדפת עגבניות המיוצרות בטורקיה על פני יצרנים מקומיים, אלא בהעדפת מסכות שיוצרו במחיר של 25 אגורות בתעשייה שיש בה עבדות.

האם על מדינת ישראל להעדיף תוצרת סין בתחום המתבסס על עבדות, בשביל לחסוך, נניח, 20 או 30 אגורות ליחידה? האם עליה לתת לגיטימציה לשימוש בעבדים בשם עקרונות "השוק החופשי"?

כמובן שלכל זה אין דבר או חצי דבר עם אזרחי ישראל. הציוד אמנם נועד לשמש אותם, אבל אין להם יכולת להחליט מהיכן יגיעו המסכות. על כך מחליטים הפוליטיקאים שלנו ופקידי הממשל – שמטילים כרגע, במודע או מתוך בורות, כתם גדול ואדום על המוסר הבסיסי ביותר של מדינה שחרטה על דגלה "לעולם לא עוד".