אחת מסדרות המנגה והאנימה הפופולריות ביותר בשנים האחרונות היא "וואן פאנץ' מן". הסדרה עוסקת בדמותו של סאיטמה – גיבור-על חזק כל כך, שהוא מסוגל לנצח כל יריב באגרוף אחד, ולכן סובל משעמום בהעדר אתגרים כלשהם. אף על פי שמדובר בסדרה פארודית וקומית, נכתבו לא מעט פרשנויות על הדמויות, העלילה והמסרים.

בניגוד לכוחו הפיזי חסר המתחרים, הרי שבכל הקשור לאינטליגנציה ומודעות, סאיטמה יוצר רושם שלילי למדי. הוא קיבל ציונים נמוכים במבחן בכתב של ארגון הגיבורים, אינו מצליח לזכור שמות של אנשים, והרבה פעמים אינו קולט כלל מה קורה סביבו, גם אם זו מלחמת עולם בין גיבורים למפלצות. אם לא טיפש, לפחות נראה שהוא די אוטיסט. עם זאת, לפעמים הוא דווקא מפגין תבונה ורגישות, בעיקר בנוגע לרגשות וליחסים בקרב אנשים אחרים.

נראה שהאמת היא אחרת. סאיטמה אינו טיפש. הוא פשוט חזק כל כך ששום דבר אינו מעניין אותו. העולם מבחינתו הוא שעמום אחד גדול, ולכן הוא אינו טורח לשים לב אליו. חשבו על מבוגר שתקוע בגן ילדים: כל המשחקים והמריבות הקטנוניות שלהם עוברים לו מעל הראש, לא מעניין אותו מי זה מי ומי נגד מי, ואם במקרה מישהו מהילדים ינסה לתקוף אותו, הוא יכפכף אותו בהיסח הדעת וימשיך בעיסוקיו.

ברור שמנקודת מבטם של הילדים, אדם כזה ייראה טיפש גמור. הוא אינו מבין מה הם עושים, אינו מזהה אותם, ייכשל במבחן על הנעשה בגן וכדומה. אבל האמת היא הפוכה: הראש שלו נמצא הרבה מעליהם.

יש כאן מוסר השכל חשוב לחיים. ראשית, העולם שלנו מורכב ממה שמעניין אותנו, שמעורר בנו רצון או פחד כלשהם. כל השאר פשוט מסונן החוצה מהתודעה. מי יודע מה אנחנו מפספסים כך. ושנית, ייתכן שיש אנשים שאנחנו מזלזלים בהם על טיפשותם או בורותם – בעוד שלמעשה הם הרבה יותר גבוהים מאיתנו.

רעיון דומה מופיע בסיפורו הידוע של רבי נחמן מברסלב "מעשה בחכם ובתם". התם בסיפור נראה גם הוא כטיפש וכלא יוצלח, בניגוד לחברו החכם שצובר תארים ודיפלומות ברחבי העולם. אבל במהלך הסיפור מתברר שהתם אינו טיפש כלל. הוא פשוט מסתכל על המציאות אחרת. עניינים כמו כסף, כבוד וכוח לא מדברים אליו כלל. הוא שמח בחלקו, מאושר מהמעט שיש לו, ואינו עושה שום השוואות בינו לבין אחרים. בחברה המחנכת להישגיות, תחרות והצטיינות, התנהגותו של התם נראית כביטוי לטיפשות. אבל בסופו של דבר, ההשכלה של החכם אינה מוסיפה לו אושר אלא מכאובים, עד שהיא מורידה אותו לבאר שחת; ואילו התם, לא רק שהוא מאושר בחייו, אלא אף מתמנה ליועצו של המלך ומראה בכך שלמעשה הוא דווקא חכם – רק מסוג אחר.

במשחק התפקידים מבוכים ודרקונים, שתיים מתוך התכונות שיש לכל דמות הן תבונה (intelligence) וחוכמה (wisdom). מה ההבדל ביניהן? בגדול אפשר לומר שתבונה היא מה שקוראים היום איי.קיו – היכולת ללמוד במהירות, להבין ולנתח בהיגיון. חוכמה לעומת זאת קשורה לדברים כמו שכל ישר, אינטואיציה, הבנה עמוקה וכוח רצון. במשפט אחד: תבונה זה לדעת שקישוא הוא ירק; חוכמה זה לדעת לא לשים קישוא בסלט.

בדורנו יש הרבה אינטליגנציה, ומעט חוכמה. בדורות הקודמים, בהם לא היה הרבה מידע נגיש, העריכו יותר את החוכמה. האנשים החכמים לא היו אלה שידעו נתונים רבים, אלא אלה שהייתה להם תפיסת עולם כוללת, מעמיקה, הרואה את ההקשרים בין כל הדברים ומחברת אותם לנפש. בין אם מדובר בשלמה המלך ובין אם בקונפוציוס או בבודהא, גדלותם התבטאה בחוכמה שלהם, בצורה בה הצליחו לראות את המציאות ולהראות אותה לאחרים.

ככל שהתרבו הנתונים וגדל הידע, כך דחקה התבונה את רגלי החוכמה. אנשים הפסיקו להתעניין במשלים עמוקים, והעדיפו נתונים פרקטיים היכולים לתת להם מטוסים וסמארטפונים. לא רק שקרנם של התבונה ושל אנשי התבונה עלתה, אלא שהחוכמה התחילה להיתפס כעניין סובייקטיבי, רגשי, לא מדעי, לא פרקטי. חוכמת החיים של הזקנים נדחקה בזלזול מפני הידע של הצעירים. כל ילד יכול היום לצטט את ויקיפדיה, אבל בכל הנוגע לשכל הישר, לחשיבה מעמיקה, לתמונת עולם קוהרנטית – המצב בשפל המדרגה.

התבונה חשובה, אבל אל לנו לזנוח את החוכמה. חוכמת החיים והלב, שאינה ידע קר, מנותק ומעשי, אלא אור שמאיר את הנשמה.

---

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן