הרשמה לניוזלטר

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא,…

ד"ר משה רט | 10 באוגוסט 2020 | מחשבות | 4 דק׳

זכור כי תמות – לאו דווקא מהקורונה

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: מדוע אנשים אינם לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבקרב המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מדובר בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז"ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהן המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העולם הבא.

ובאמת, יש בכך היגיון רב. אין דבר ודאי יותר בחיים מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו הייתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר להצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר. באחת השיחות בינינו הוא דיבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ובדמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, ולכן ממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן אינו נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או "מדעית"). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים האלו כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר "מנהרה בשחקים" של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח הרוצה לקבל זכויות מלאות חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג'ונגלים או אוקיאנוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספירה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכול, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש"יהיה בסדר".

דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות… כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, ייתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד אינו יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. מנגד עומדות לא מעט עדויות על אפשרות לקיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו בלי כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את "ההימור של פסקל", לפיו הדבר הרציונלי לעשות במקרה של ספק הוא להיות אדם מאמין, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה).

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילונים, גם אצל דתיים רבים העולם הבא אינו תופס מקום מרכזי בחייהם והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן ששיפור העולם והחברה הוא דבר מבורך שתועלת רבה יצאה ממנו, אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב"פרוזדור" יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב"טרקלין".

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש לו כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות אינו קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת שאיכשהו ניתן היה למנוע. בימינו, גם זקנים וחולים מתים בדרך כלל בבתי חולים ולא בביתם, בקרב בני משפחתם וחבריהם – דבר העוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה המשמעות של זה עבורנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית. המאמר פורסם במקור באתרו "מיסטריום"

שתפו את הכתבה:

זכור כי תמות – לאו דווקא מהקורונה

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא,…

ד"ר משה רט | 10 באוגוסט 2020 | מחשבות | 7 דק׳

יום אחד נצטרך בוודאות לעבור בדלת הזו. האם לא ננסה להתכונן אליה? | [Shutterstock]

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: מדוע אנשים אינם לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבקרב המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מדובר בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז"ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהן המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העולם הבא.

ובאמת, יש בכך היגיון רב. אין דבר ודאי יותר בחיים מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו הייתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר להצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר. באחת השיחות בינינו הוא דיבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ובדמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, ולכן ממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן אינו נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או "מדעית"). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים האלו כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר "מנהרה בשחקים" של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח הרוצה לקבל זכויות מלאות חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג'ונגלים או אוקיאנוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספירה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכול, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש"יהיה בסדר".

דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות… כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, ייתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד אינו יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. מנגד עומדות לא מעט עדויות על אפשרות לקיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו בלי כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את "ההימור של פסקל", לפיו הדבר הרציונלי לעשות במקרה של ספק הוא להיות אדם מאמין, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה).

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילונים, גם אצל דתיים רבים העולם הבא אינו תופס מקום מרכזי בחייהם והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן ששיפור העולם והחברה הוא דבר מבורך שתועלת רבה יצאה ממנו, אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב"פרוזדור" יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב"טרקלין".

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש לו כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות אינו קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת שאיכשהו ניתן היה למנוע. בימינו, גם זקנים וחולים מתים בדרך כלל בבתי חולים ולא בביתם, בקרב בני משפחתם וחבריהם – דבר העוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה המשמעות של זה עבורנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית. המאמר פורסם במקור באתרו "מיסטריום"

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האם רצח עם אינו חשוב מספיק למערב?

סטו סברק

רצח העם המתמשך באזור שין-ג'יאנג בסין היה צריך להוות סיבה מספקת לארה"ב ולמדינות אחרות להחרים את אולימפיאדת החורף הקרובה...

הטירוף החודשי נמשך #3

פולי קורקט

1. במד"א החליטו, בגיבוי שר הבריאות ניצן הורביץ, לשנות את טופסי התרמות הדם ולמחוק מהם את המילים "ארץ מוצא אב" ו"ארץ מוצא אם". במקום "אב"...

סוכנת הכאוס

איל לוינטר

"'פמיניזם זה לכולם' הוא שם הספר הידוע ביותר של הסופרת והחוקרת הפמיניסטית האדירה בל הוקס שאיבדנו היום", כתבה ב-15 בדצמבר שרת התחבורה ויו"ר מפלגת...

האם לסופות הטורנדו שפגעו בארה"ב יש קשר למשבר האקלים?

נתן וורססטר

סופות טורנדו קטלניות היכו במדינות קנטקי, אילינוי, מיזורי, ארקנסו וטנסי שבארה"ב ב-10 וב-11 בדצמבר. האם הן...

חור בתפוח – אפל לא סיפרה לנו שהיא נסחטת על ידי המאפיה

אנדרס קור

באפריל 2016 החליטו הרגולטורים בסין לסגור בפני הקהל הסיני את הגישה לספרים ולסרטים בחנות הדיגיטלית של אפל...

מה עובר על אוסטריה?

ווסלי ג'יי סמית

1. העיר לינץ שבאוסטריה שוכרת אנשים שיאתרו לא מחוסנים ויבטיחו שהם אכן משלמים על כך. החל מה-1 בפברואר, כל אדם, מגיל 14 ומעלה המתגורר...

המגפה השקטה שאיש אינו מבחין בה – "ג'רמפוביה"

ד"ר סטיבן טמפלטון

אתחיל ברקע שלי: אני חוקר זיהומים. ליתר דיוק אני חוקר את האימונולוגיה של מחלות זיהומיות שונות. בתחילת שנות ה-2000...

המודל היפני לטיפול בקורונה: בלי כפייה, בלי אפליה

פרופ' ארון קריאטי

דמיינו לרגע שראש הממשלה ושר הבריאות של מדינת ישראל מודיעים כי הם מבקשים מהציבור להתחסן, אך מדגישים כי אין לכפות על...

שתפו: