כניסה
הרשמה לניוזלטר

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא,…

ד"ר משה רט | 10 באוגוסט 2020 | מחשבות | 4 דק׳

זכור כי תמות – לאו דווקא מהקורונה

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: מדוע אנשים אינם לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבקרב המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מדובר בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז"ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהן המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העולם הבא.

ובאמת, יש בכך היגיון רב. אין דבר ודאי יותר בחיים מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו הייתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר להצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר. באחת השיחות בינינו הוא דיבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ובדמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, ולכן ממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן אינו נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או "מדעית"). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים האלו כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר "מנהרה בשחקים" של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח הרוצה לקבל זכויות מלאות חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג'ונגלים או אוקיאנוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספירה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכול, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש"יהיה בסדר".

דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות… כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, ייתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד אינו יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. מנגד עומדות לא מעט עדויות על אפשרות לקיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו בלי כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את "ההימור של פסקל", לפיו הדבר הרציונלי לעשות במקרה של ספק הוא להיות אדם מאמין, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה).

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילונים, גם אצל דתיים רבים העולם הבא אינו תופס מקום מרכזי בחייהם והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן ששיפור העולם והחברה הוא דבר מבורך שתועלת רבה יצאה ממנו, אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב"פרוזדור" יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב"טרקלין".

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש לו כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות אינו קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת שאיכשהו ניתן היה למנוע. בימינו, גם זקנים וחולים מתים בדרך כלל בבתי חולים ולא בביתם, בקרב בני משפחתם וחבריהם – דבר העוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה המשמעות של זה עבורנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית. המאמר פורסם במקור באתרו "מיסטריום"

שתפו את הכתבה:

זכור כי תמות – לאו דווקא מהקורונה

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא,…

ד"ר משה רט | 10 באוגוסט 2020 | מחשבות | 5 דק׳

יום אחד נצטרך בוודאות לעבור בדלת הזו. האם לא ננסה להתכונן אליה? | [Shutterstock]

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: מדוע אנשים אינם לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבקרב המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מדובר בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז"ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהן המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העולם הבא.

ובאמת, יש בכך היגיון רב. אין דבר ודאי יותר בחיים מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו הייתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר להצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר. באחת השיחות בינינו הוא דיבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ובדמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, ולכן ממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן אינו נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או "מדעית"). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים האלו כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר "מנהרה בשחקים" של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח הרוצה לקבל זכויות מלאות חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג'ונגלים או אוקיאנוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספירה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכול, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש"יהיה בסדר".

דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות… כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, ייתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד אינו יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. מנגד עומדות לא מעט עדויות על אפשרות לקיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו בלי כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את "ההימור של פסקל", לפיו הדבר הרציונלי לעשות במקרה של ספק הוא להיות אדם מאמין, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה).

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילונים, גם אצל דתיים רבים העולם הבא אינו תופס מקום מרכזי בחייהם והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן ששיפור העולם והחברה הוא דבר מבורך שתועלת רבה יצאה ממנו, אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב"פרוזדור" יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב"טרקלין".

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש לו כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות אינו קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת שאיכשהו ניתן היה למנוע. בימינו, גם זקנים וחולים מתים בדרך כלל בבתי חולים ולא בביתם, בקרב בני משפחתם וחבריהם – דבר העוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה המשמעות של זה עבורנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית. המאמר פורסם במקור באתרו "מיסטריום"

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
מתברר שהטבע יכול לתבוע אותנו

ווסלי ג'יי סמית

בית המשפט העליון של מדראס שבהודו, לו סמכות שיפוטית על מדינת טאמיל נאדו, הצהיר שטבע הוא מעתה ישות חיה בעלת זכויות. "הגיע הזמן להכריז על...

תרופת הפלא שאולי אינה פלאית כל כך

רקפת תבור

התרגלנו כבר שבכל מספר חודשים מדברים איתנו על קנאביס רפואי. תנועת הקנאביס הרפואי משווקת אותו כסוג של תרופת פלא שתסייע לנו...

כיצד להתגבר על המפלצת ירוקת העיניים

ד"ר משה רט

במחזה "אותלו" של שייקספיר, מזהיר יאגו את אותלו מפני "המפלצת ירוקת העיניים" שתטרוף אותו ותוציא אותו מדעתו אם לא ייזהר ממנה....

לאן נעלמו המלאכים?

ד"ר משה רט

מלאכים הם אחד הנושאים המרתקים אותי ביותר. אם זה בהופעותיהם השונות בתנ"ך, בספרות חז"ל, בתורת הנסתר או בתחומים אחרים. מטבע הדברים, קראתי...

איומים של השתקה מנצרת ועד צ'ילה

יוסף חדאד

בתוך המדינה: בחברה הערבית משוועים לביטחון אישי להתבטאויותיי בתקשורת וברשתות החברתיות מתלווה מחיר לא פשוט – קללות ואיומים...

יותר מ-130 אלף מאומתים לקורונה בסין, ואף לא אדם אחד מת

אווה פו

ב-10 באפריל פרסם עיתון ה"וול סטריט ג'ורנל" כתבה שכותרתה: "בשנגחאי תועדו יותר מ-130,000 מאומתים לקורונה – מבלי שאף אדם...

בניו יורק טיימס המתינו לפסח כדי ללעוג לאלוהים

דניס פרגר

בערב פסח החליטו עורכי "הניו יורק טיימס" לפרסם בעיתון המודפס וגם באינטרנט מאמר דעה על אלוהים, על התנ"ך ועל פסח. המאמר...

מכתבים למערכת: מצב הדמוקרטיה הישראלית מזכיר את תהליך ההתדרדרות של הרפובליקה הרומית

חגי כהן קלונימוס

בטור הדעה "האם הפוליטיקאים הישראלים פועלים על פי עצותיו של מקיאוולי", נדב רט משרטט את...

שתפו: