תאוריות מגדר מספרות לנו שאת ההבדלים בין גברים לנשים ניתן להסביר כ”הבניה חברתית”. אילו רק היה אפשר לגדל בנות ובנים בסביבה נטולת גישות מגדריות מוטות – לנשים וגברים הייתה אותה התנהגות, הן טוענות.

למעשה, ניסוי מעין זה התבצע ותועד בשנות ה-70, אבל פמיניסטיות לא היו מרוצות מהתוצאות ולכן המחקר לא קיבל את תשומת הלב שהיה ראוי שיקבל.

ליונל טייגר, פרופ’ לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס ויוסף שפר, סוציולוג ישראלי, פרסמו ב-1975 את הספר “נשים בקיבוץ” (Women in the Kibbutz) שסקר שלושה דורות של נשים בתנועה הקיבוצית. הם השתמשו בנתונים שנאספו מ-34,000 נשים וגברים שייצגו בערך שני שליש מאוכלוסיית הקיבוצים הכוללת ומראיונות מקיפים עם נשים מארבעה קיבוצים שונים – ותיקים וכאלו שנוסדו מאוחר יותר.

כידוע, הקיבוץ היה “חברה חדשה” שבמרכזה פעל הרעיון שכולם שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים הראשונים היו ציונים שדגלו במרקסיזם. הם עבדו את האדמה וחילקו ביניהם את הרכוש ואת פירות עבודתם באופן שווה. מטלות הבית – בישול, כביסה וטיפול בילדים – נעשו גם כן במשותף על ידי חברי הקיבוץ. לא היו פערי שכר מגדריים מכיוון שלא קיבלו שכר. אף אישה – בין אם היא בודדה, נשואה, בהיריון, עם ילד אחד או כמה – לא הייתה תלויה בגבר לצרכיה הכלכליים, ליצרנותה או למעמדה בקיבוץ. היא הייתה חופשית, כמו הגברים, להקדיש את זמנה לפעילות פוליטית (השתתפות בוועדות), מבלי לדאוג לאיכות הטיפול בילדיה.

ילדים מגיל ארבעה שבועות ועד בגרותם ישנו, אכלו, שיחקו ולמדו בבתי ילדים ובילו מדי יום שעתיים עם ההורים. הם לבשו בגדים דומים (בקיבוץ בשלביו המוקדמים), לנו באותם בתים ואפילו התקלחו יחד. לכל זה נוסף חופש מיני מוחלט – לבנים ולבנות – אחרי גיל ההתבגרות.

השאלה שהנחתה את החוקרים הייתה כיצד הניסוי הסוציאליסטי הזה ישפיע על תפקיד הנשים. האם רעיון השוויון יעניק לנשים שוויון אמיתי עם הגברים? והאם זהותן הקודמת, שהייתה קשורה בחיי העיר הקפיטליסטיים ובפטריארכיה היהודית באירופה, למשל, תימחק? במילים אחרות – לנשות הקיבוץ ניתנו מפתחות לממלכת החופש. מה הן עשו איתם?

עד 1970 הקיבוצים הצליחו לשמור על רכוש משותף, על טיפול רפואי וחינוך משותפים. אבל טייגר ושפר מצאו שהם “נכשלו ביצירת התנאים הסוציו-מיניים (sociosexual) שלהם קיוו”. כלומר, במקום שיהיה יותר דמיון בין גברים לנשים, מצאו החוקרים “מגמה חזקה, כללית ומצטברת בקרב נשים וגברים להיות פחות דומים אלו לאלו במה שהם עשו או במה שהם רצו לעשות”.

בימי החלוציות, נשות הקיבוץ עבדו בתפקידים מסורתיים גבריים של עבודה פיזית קשה בשדה ובשמירה. הן עשו זאת ברצון כשלבשו מכנסי חאקי קצרים ולא התאפרו. הדור השני של הנשים, שהיה להן קצת יותר זמן פנוי, ריככו את הופעתן והתחילו ללבוש בגדים נשיים יותר. הן התחילו לבחור בעיסוקים נשיים – טיפול בילדים, הכנת אוכל, חינוך וסיעוד – והשאירו מאחור את עבודת השדה, הבניין והשמירה לגברים.

בדור השלישי, אחרי שרוב הנשים הפעילו לחץ, בתי הילדים נסגרו והוסכם על דיור נפרד לכל משפחה גרעינית. שינוי שנחשב כבגידה בעקרונות המרקסיסטיים כיוון שיצר לנשים יותר עבודה בבית. אבל הנשים שהתראיינו למחקרם של טייגר ושפר אמרו שלא היה להן אכפת. הן רצו שהילדים שלהן יהיו לידן.

המחברים מסכמים את ממצאיהם כך: “[הנשים] פעלו נגד עקרונות הסוציאליזציה ונגד האידיאולוגיה שלהן, נגד השאיפות של הגברים בקהילות שלהן, נגד האינטרס הכלכלי של הקיבוצים, במטרה להיות מסוגלות להשקיע עוד זמן ואנרגיה בפעילויות אימהיות פרטיות במקום בפעילויות כלכליות ופוליטיות ציבוריות. ברור שלנשים אלו הייתה חשיבה משל עצמן. למרות המכשולים, הן ניסו להשיג מה שנשים בכל מקום אחר נדרשו לדחות לעתים קרובות על ידי המבקרים של התפקידים המסורתיים של נשים”.

הספר “נשים בקיבוץ” הוא תוצאה של מחקר שנעשה בתום לב, והיה צריך לזכות להכרה בקרב סוציולוגים וסוציולוגיות עקב תרומתו הייחודית לספרות העוסקת בהבדלי המינים. אבל לא תמצאו את הספר המרתק והמלמד הזה בתוכניות הלימודים של המחלקות למגדר ברוב האוניברסיטאות – שם שולטת דוקטרינה אחת, במקום גיוון אינטלקטואלי.

---

* ברברה קיי היא מחברת של שלושה ספרים וכותבת טור קבוע בעיתון National Post