עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, פרסמה בגאווה המועצה להשכלה גבוהה (המל”ג) ש-59 אחוז מהסטודנטים בישראל הם נשים. המל”ג שמה דגש מיוחד על שילוב נשים בתחומי ההנדסה ומדעי המחשב, מקדישה לכך תשומת לב רבה ותקציבים גבוהים, ושָֹמחה להודיע על הצלחה גם בתחומים אלו. הפרסום הרשמי של המל”ג הכריז: “מאז תחילת העשור הוכפל מספרן של הסטודנטיות הלומדות תואר ראשון במדעי המחשב, מ-2,622 ל-5,602. גידול משמעותי נרשם גם בלימודי ההנדסה: מ-8,581 סטודנטיות בשנת 2010 ל-10,389 בשנת 2019”.

הניסוח הזה עורר את חשדי. בכל הפרסום הזה של המל”ג נמדדו שיעורי הסטודנטים בתחומים השונים באחוזים. למה פתאום עברה המל”ג לדבר במספרים מוחלטים? האם ייתכן שהיא רצתה להסתיר משהו? בדקתי את הנתונים, וגיליתי כצפוי שגם מספר הסטודנטים הגברים בתחומים האלו עלה מאוד בעשור האחרון, כך ששיעור הנשים לא השתנה בהרבה. בשנת 2010, 29 אחוז מהסטודנטים למדעי המחשב היו נשים ו-27 אחוז מהסטודנטים להנדסה, וב-2019 – 33 אחוז ו-30 אחוז בהתאמה. שיעור הנשים לא “הוכפל”, אלא עלה בשלושה-ארבעה אחוזים. למרות המאמצים הגדולים והתקציבים המיוחדים שהוקצו למוסדות כדי שיצליחו להעלות את שיעור הנשים במקצועות טכנולוגיים, הנשים אינן נוהרות למקצועות אלו.

ישראל אינה חריגה בנושא הזה: נתונים דומים מתגלים בכל מדינות המערב. פרופ’ סוזן פינקר, בספרה “פרדוקס המינים”, הראתה שככל שיש במדינה מסוימת יותר רווחה ויותר חופש כלכלי, כלומר, ככל שיש לנשים בה יותר בחירה – כך פחות מהן בוחרות במקצועות טכנולוגיים והנדסיים. ביפן, בקנדה ובגרמניה רק חמישה אחוזים מהנשים בוחרות במדעי הטבע כקריירה. בפיליפינים, ברוסיה ובתאילנד השיעור הוא 30־35 אחוז. בבריה”מ הקומוניסטית היה כמעט שוויון בשיעור המהנדסים בין נשים לגברים. נשים אינן פחות מוכשרות במקצועות האלו, אך בדרך כלל הן אינן רוצות לעבוד בהם, אלא אם מכריחים אותן.

המקצועות הטכנולוגיים פתוחים היום בפני נשים, ובכל זאת רובן אינן נוטות לבחור בהם. ההסבר התקין פוליטית הוא שמתחת לפני השטח עדיין רוחשות הבניות חברתיות נסתרות, הַסְלָלוֹת דַכְּאָניוֹת ותקרות זכוכית מגבילות. אך יש עוד מקצועות שנחשבו בעבר גבריים, למשל, רפואה. ברגע שהמקצוע הזה נפתח בפני נשים – הן הסתערו עליו. כל ההבניות, ההַסְלָלוֹת והתקרות קרסו מיד, וכיום רוב הסטודנטים לרפואה הן בעצם סטודנטיות. אז למה זה לא קרה בהנדסה? העולם המערבי משקיע עשרות מיליארדים בניסיון נואש לדחוף נשים דווקא למקצועות האלו. ורק הנשים, מה לעשות, בדרך כלל פשוט אינן מעוניינות. אני לא מצליח להבין מה רע בזה. מחקרים שנעשו לאורך עשרות שנים, מסכמת פינקר, מלמדים שבדרך כלל “נשים מגלות עניין בעבודה עם אנשים ודברים חיים, וגברים מגלים עניין בעבודה עם דוממים ועם תהליכים פיזיים”.

בממוצע, נשים ניחנו ביותר אמפתיה מאשר גברים. הן נהנות יותר מאינטראקציות משמעותיות עם בני אדם מאשר בעיסוק בחפצים. ההבדלים האלו ניכרים כבר אצל תינוקות. מספר ימים לאחר הלידה מעדיפות רוב הבנות להתבונן בפני אדם ולא במובייל מכני, ואצל הבנים המצב הפוך. מחקרים מלמדים שמגיל צעיר גברים נוטים גם להיות תחרותיים יותר, מוכנים לקחת יותר סיכונים, וזה משתקף בבחירות הקריירה שלהם. פינקר טוענת שמשום כך הרבה יותר גברים שואפים לקריירה פוליטית או אקדמית, אף שרק מעטים זוכים להצלחה גדולה בתחומים האלו. נשים מעדיפות לא לקחת את הסיכון. בתור גבר שלא פנה לתחומי ההנדסה או המחשבים, וגם לא לקריירה פוליטית או אקדמית, אני תוהה מה לא בסדר בזה.

האובססיה להעלות את שיעור הנשים במקצועות טכנולוגיים מניחה שאין הבדלים מוּלדים בין גברים לנשים, וגם מניחה שנתיב הקריירה הכי מוצלח הוא תמיד הנדסה ומחשבים. שתי ההנחות האלו אינן נכונות. יש הבדלים בין גברים לנשים, ויש בעולם הרבה מקצועות טובים ומועילים. כדאי להפסיק לנסות לדחוס את המציאות למיטת סדום של תיאוריות מפוקפקות מתחומי מדעי החברה הביקורתיים, ולתת לגברים ולנשים לבחור בעצמם את עתידם. מורים ומורות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות, אחים ואחיות, חשובים לעתידנו לא פחות מאשר מהנדסים ומהנדסות. ואם רוב הנשים ימשיכו להעדיף עבודה עם אנשים על פני עבודה עם מכונות, אין שום סיבה שיתנצלו על כך.