לפני שעלה לנין לשלטון ברוסיה, הוא טען שניהול ריכוזי של הכלכלה אמור להיות פשוט מאוד. "בסך הכול צריך שיעבדו שווה בשווה, שיעשו את מנת עבודתם כסדרה, ושיקבלו שכר שווה". ניהול המערכת הכלכלית, סבר לנין, "מצוי בהישג ידו של כל מי שיודע קרוא וכתוב, ושיודע את ארבעת הכללים הראשונים של החשבון". דברים דומים אמר לפניו המהפכן הצרפתי הרדיקלי באבף: "לנהל חברה מסועפת ורבת היקף זה ודאי עניין מסובך מאוד בעיני אנשים המסתכלים מן הצד. לאמיתו של דבר אינו אלא עניין של מעט חשבון ופשוט מאוד".

מכוח המחשבה הזו ניגשה המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ לניסוי ענק בבני אדם: ניסוי בקומוניזם ריכוזי. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחב הניסוי הזה והקיף גם את מזרח אירופה וסין. כשליש מתושבי העולם חיו תחת שלטון קומוניסטי. בכל תולדות האנושות לא היה ניסוי כביר כזה בבני אדם, ולא היה גם ניסוי שתוצאותיו היו כה חד-משמעיות.

במשך שנים רבות טענו הקומוניסטים כי אזרחיהם שבעים ומאושרים יותר מאשר תושבי המערב. הם נעזרו בשירותיהם האדיבים של אינטלקטואלים מערביים שנטו מאז ומעולם להערצה תמוהה כלפי הקומוניזם. כאשר ביקר ג'ורג' ברנרד שאו בבריה"מ, בימי סטלין, הוא נפעם ממה שהראו לו מארחיו בבתי הסוהר הסובייטיים, וסבר שאלו הצליחו לפצח את סוד השיקום המוצלח. אצלנו באנגליה, אמר שאו, אדם נכנס לכלא כיצור אנושי ויוצא משם פושע. בבריה"מ, אדם נכנס לכלא כשהוא פושע ויוצא משם בתור אדם מן היישוב. על כך הוסיף שאו משפט מדהים: "אבל קשה לשכנע את האסירים שם לעזוב".

רק נקודה קטנה אחת בעולם הפריכה בעקביות את האשליה של השגשוג הקומוניסטי: ברלין. העיר הגרמנית הזו חולקה לאחר מלחמת העולם השנייה בין מזרח למערב, ובה אפשר היה לראות מה באמת רוצים האזרחים. מתברר שלא רק האסירים במדינות הקומוניסטיות רצו מאוד לעזוב, אלא גם אזרחים מהשורה. נציין שההבדל בין אסירים לסתם אזרחים לא תמיד היה ניכר. מאז הקמת מזרח גרמניה, ב-1949, כרבע מיליון אזרחים בכל שנה ברחו דרך ברלין מגן העדן הסוציאליסטי אל הקפיטליזם החזירי של המערב. עד 1961 ברח למערב אחד מכל שישה אזרחים במזרח גרמניה; המדינה עמדה להתרוקן, פשוטו כמשמעו. ואז הקימו הקומוניסטים את החומה.

חומת ברלין הייתה סמל מהדהד לכישלון הקומוניסטי. השלטון שהבטיח לאזרחיו גן עדן עלי אדמות נאלץ לכלוא אותם בחומת-כלא כדי שלא יברחו ממנו. בשלב הזה כבר היה ברור לכל אדם בר דעת מה באמת מציע הקומוניזם לעולם. במשך שנים רבות עמדה הצלקת הזו בלב אירופה כסמל פלדה ובטון למשטר שכבר ויתר על כל אשליה ונשען רק על כוח. ב-1963 ביקר בברלין הנשיא קנדי, והכריז: "איך בין איין ברלינר" – אני ברלינאי! באמריקה טענו יריבי הנשיא שהמתרגם שלו לגרמנית שגה בניסוח, וקנדי למעשה הכריז בגרמנית: "אני סופגנייה". אך תושבי גרמניה שאבו כוח מהצהרת התמיכה הזו של מנהיג המעצמה הגדולה בעולם.

עשרים ושמונה שנים עמדה חומת ברלין שאורכה הכולל היה 155 קילומטרים. לרבים היה נראה שהיא תוסיף לעמוד כך לעולם, כשם שהמשטר הקומוניסטי נראה היה חסין לעולם. אך בשנות השמונים החלו המשטרים הקומוניסטיים להתמוטט כמגדל קלפים, ובנובמבר 1989, לפני 30 שנה בדיוק, הופלה חומת ברלין. כל אחד יכול היה לראות אז במו-עיניו את תוצאות הניסוי הגדול של המאה העשרים. רחובות נחצו לשניים בידי החומה, ולאחר שהופלה אפשר היה להשוות בין החצי המערבי של הרחוב – העשיר, הצבעוני והתוסס, לבין החצי המזרחי שלו – העני, האפרורי והמט לנפול. כשבעים שנה עברו מאז המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ועד לנפילת מסך הברזל. שלושה דורות גדלו תחת שלטון דיכוי שהתיימר להרוס את העולם הישן עד היסוד, להחריב את כל האמונות, לשבור את כל מוסדות החברה – ולהביא גאולה לעולם. ההרס, החורבן והשבר הצליחו לא רע, אך לא הולידו גאולה, אלא גיהינום עלי אדמות. במפתיע התגלה שהקפיטליזם המושמץ היטיב עם האנושות הרבה יותר מאשר מתחריו. את הלקח הזה לא כדאי לנו לשכוח.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן