הרשמה לניוזלטר

תחרותיות נוכחת ושולטת בכל היבט בחיינו וכבר שנים רבות דנים באיזה מינון יש לעודד אותה במערכת החינוך ובסביבת העבודה. אני טוען שההנחה שתחרותיות טובה לנו היא בכלל מיתוס

אלפי קון | 7 באוקטובר 2019 | דעות | 6 דק׳

האם תחרותיות טובה לנו?

רבים מאמינים כיום שתחרותיות היא דבר בריא ושככל שנחשוף את ילדינו ואת עצמנו לתחרות, כך ייטב. בבסיס החשיבה הזו רווחת ההנחה שהתחרות מחשלת את האופי ומובילה להישגים ולמצוינות. אחרים, המתנגדים לתחרותיות, טוענים שהרחקנו לכת עם התפיסה שכל אחד חייב להיות "מספר אחת". אנחנו דוחפים את הילדים שלנו חזק מדי ומהר מדי להיות מנצחים. ולמרות זאת, הם מסייגים את הדברים וטוענים שתחרותיות עשויה להיות בריאה וכיפית אם רק נפעיל אותה במידה הנכונה.

בעבר השתייכתי למחנה האחרון, אך לאחר שחקרתי את הנושא מספר שנים, קראתי מחקרים בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, בביולוגיה ובתחומי מחקר נוספים, אני משוכנע שאף אחת מהטענות האלו אינה נכונה.

התחרותיות גרועה לא רק בגלל שאנחנו משתמשים בה יותר מדי. הבעיה נעוצה בתחרותיות עצמה. המידה הנכונה של תחרותיות הרצויה לילדים היא – אפס תחרותיות. וצירוף המילים: "תחרות בריאה" הוא אוקסימורון שיש בו סתירה מובנית.

דבריי עלולים להישמע לכם מוגזמים או אפילו אנטי תרבותיים. לדעתי, יש דברים שהם גרועים לא רק כי הגזמנו בהם, אלא בגלל שהם הרסניים במהותם. תחרות – שמשמעה שמישהו אחד מנצח רק אם האחר נכשל – היא אחד מהם. לכן היא תמיד מיותרת – במשחקים, בבית הספר וגם בבית.

חשבו לרגע על המטרות שאתם רוצים שילדיכם ישיגו. רוב הסיכויים שאתם שואפים שהם יפתחו דימוי עצמי בריא ושהם יגדלו להיות אנשים טובים בבסיסם. תרצו שיצליחו, שיגיעו לממש את רמת המצוינות שהם יכולים. תרצו שיהיו להם מערכות יחסים אוהבות ותומכות ותרצו שהם ייהנו מהחיים. אלו מטרות ראויות. אך תחרות – לא זו בלבד שאינה תורמת כדי להשיג את כל זה – היא אפילו מחבלת במטרות האלו.

הנה ההוכחה

תחרות פוגעת בדימוי העצמי כמו שסוכר פוגע בשיניים. רוב האנשים מפסידים ברוב התחרויות, עובדה המעוררת בהם ספקות לגבי עצמם. עם זאת, גם ניצחון לא בונה את האופי. הוא מאפשר לילד לשמוח לרגע ואפילו לשמוח לאידו של מישהו אחר. ד"ר ג'והן פרייס הבריטי הראה שתחרות גורמת לכך שתחושת הערך העצמי של הילד תהיה תלויה במקור הערכה חיצוני (Price, Sloman, Gardner, +2, 1994). יהיה טוב אם נגדיר את ערכנו כבני אדם על פי מה שעשינו. למצער, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל אנשים מוצלחים לפי מספר האנשים שהבסנו בתרבות התחרותית.

אנחנו גם אומרים לילד שלא מספיק להיות טוב, אלא שהוא חייב להצליח יותר מאחרים. אנחנו מזהים הצלחה בתור ניצחון אף על פי שאלו שני מונחים שונים. כשהילד מצליח לנצח, נוצר גלגל חוזר: הוא צריך להמשיך להתחרות ולנצח כדי להרגיש טוב עם עצמו.

תמונה: Shutterstock

כשהבעתי רעיונות כאלה בתוכנית ראיונות בטלוויזיה האמריקנית, הוריו של קייל, שחקן טניס בן שבע שהופיע בתוכנית לצדי, התנגדו לדעתי. קייל התרגל לנצח מאז שנתנו לו מחבט טניס ביד, וזה היה בגיל שנתיים. לקראת סוף התוכנית מישהו בקהל שאל אותו איך הוא הרגיש כשהפסיד. קייל הרכין את ראשו ובקול מכווץ אמר "אשם".

אין בכוונתי שילדים לא ילמדו משמעת ונחישות, שלא יקבלו עידוד להצליח ושיחוו אפילו תחושת כישלון. אבל אלו אינם מחייבים לנצח – כלומר להביס אחרים או לפחד מהתבוסה שלהם עצמם. כאשר מגרשי המשחקים וסביבת הלימוד בכיתות בית הספר יהיו מבוססים על שיתוף פעולה במקום על תחרותיות – ילדים ירגישו טוב יותר לגבי עצמם. הם יעבדו יחד עם ילדים אחרים במקום נגדם והדימוי העצמי שלהם לא יהיה עוד תלוי בניצחונם ב"תחרויות הכתבה" (תחרויות הנהוגות בבתי ספר יסודיים בארה"ב ונקראות Spelling Bee) או במשחקי ליגה מקומיים.

במילים אחרות, ילדים מצליחים למרות התחרות, ולא בזכותה. רובנו התחנכנו להאמין שאנחנו עושים את העבודה הטובה ביותר כשאנחנו במרוץ. אנו חושבים שבלי תחרותיות ניהפך לעצלנים, לשמנים ולבינוניים. אמונה זו, העומדת בבסיס התרבות שלנו – שגויה.

דיוויד ג'ונסון (David Johnson), פרופ' לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת מינסוטה ושותפיו ערכו במשך שנים ארוכות עשרות מחקרים בנושא (Johnson, Johnson, 2010) שהראו שילדים לומדים טוב יותר כאשר הם משתפים פעולה ולא כאשר הם מתחרים.

טרזה אמביל מאוניברסיטת ברנדייס בבוסטון שבארה"ב, חקרה את נושא השפעת התחרותיות על היצירתיות. היא ביקשה מילדים ליצור קולאז'ים, חילקה אותם לשתי קבוצות ולקבוצה אחת הבטיחה פרס שעליו הילדים נדרשו להתחרות ביניהם. הקולאז'ים של כל הילדים נבחנו על ידי שבעה אמנים. האמנים מצאו כי הקולאז'ים של הילדים שהתחרו על הפרס היו פחות יצירתיים, פחות ספונטניים ופחות מורכבים מהקולאז'ים של שאר הילדים. ממצא זה הוביל אותה למסקנה שככל שמטלות הלמידה מורכבות יותר, כך תחרות מובילה להישגים נמוכים יותר של תלמידים המתחרים (1982 ,Amabile).

חוקרים שוויצרים מצאו שהלמידה וההישגים של ילדים משתפרים כאשר ממירים את התחרותיות בלמידה שיתופית ובשיתופי פעולה (Buchs, Butera, 2015). מדוע זה כך? ראשית, תחרות יוצרת לחץ ומפריעה לריכוז. שנית, תחרות לא מאפשרת לילדים לחלוק זה עם זה רעיונות ומקורות כפי ששיתוף פעולה מעודד, כך שהם לא לומדים זה מזה.

הפתרון

אם נפסיק ללמד ילדים לגבור זה על זה עדיין נוכל לעקוב אחרי איכות התוצרים שלהם. נוכל למדוד את הישגיהם באופן אובייקטיבי (כמו למדוד מהירות ריצה, למדוד כמה תשובות היו נכונות) או להשוות להישגים שהם עצמם הגיעו אליהם, אתמול או בשנה שעברה. אם אנחנו מאמינים בהתפתחות האינטלקטואלית של ילדינו, עלינו להבין שלא כדאי להפוך את הלמידה למרוץ ולא כדאי להשוות בין הילדים.

תחרות היא מתכון לעוינות. אי אפשר שכולם ינצחו בתחרות. אם ילד אחד ניצח, השני כבר לא ינצח. פירוש הדבר שילדים לומדים להתייחס לאחרים כאל מכשול להצלחתם. בלי קשר ליכולתם לפתור תרגילי שברים בחשבון או לרוץ ולעשות הקפה מלאה במשחק בייסבול, זה המסר האמיתי שילדים מקבלים באווירה תחרותית.

תחרות מובילה ילדים לקנא במנצחים, לזלזל במפסידים (אין כינוי גנאי חמור יותר מהמילה לוזר) ולחשוד בכל אחד. היא מקשה עליהם להתייחס לכל ילד כאל חבר אפשרי או עמית, כי גם אם היום אינך יריבי, אולי מחר תהיה כזה. אני לא מתכוון לומר בכך שתחרות תמיד מובילה אנשים לשנוא זה את זה, אבל הניסיון להביס את היריב לא תורם לתחושת האמון. למען האמת זה יהיה מוזר לתת אמון במישהו שמרוויח מהכישלון שלך.

המחקרים שסקרתי בספרי No Contest: The Case Against Competition (1984) סייעו לי להבין את האפקט ההרסני של מנצח/מפסיד. כשילדים מתחרים ביניהם הם לא יכולים לראות את הפרספקטיבה של האחרים, כלומר הם מפסידים את האפשרות לראות את העולם מנקודת מבט נוספת.

מחקרים גם מראים שתחרות בין קבוצות דומה מאוד לתחרות בין יחידים. אף על פי שתחרותיות יכולה לדחוף לשיתוף פעולה בתוך קבוצה מסוימת, הרעיון שילדים צריכים להתמודד יחד מול אויב משותף (קבוצה אחרת) כדי ליהנות מהחברות ביניהם ולחוות הצלחה, הוא מוטעה. שיתוף פעולה אמיתי אינו מותנה בניצחון על קבוצה אחרת. אין צורך להפוך את מגרשי המשחקים לשדות קרב כדי ליהנות.

חישבו על אחד המשחקים הראשונים שילדים לומדים לשחק בחברה – "כיסאות מוסיקליים", משחק שיש בו יותר ילדים מכיסאות. בכל סבב של המשחק מוציאים כיסא וילד עד שמנצח אחד יושב וכל האחרים יצאו מהמשחק. אתם בטח זוכרים את ימי ההולדת המבאסים האלו – שבכל פעם כשהמוסיקה נפסקה מישהו אחד הפך למפסידן וישב בצד עם כל אלו שהפסידו לפניו. כך ילדים לומדים "ליהנות".

טרי אורליק (Terry Orlick), מומחה קנדי לאימון מנטלי ומשחקים, מציע לשנות את המטרה של "כיסאות מוסיקליים" כך שכל הילדים יתבקשו לשבת כל פעם על מספר הולך ויורד של כסאות. בסוף המשחק, שבעה או שמונה ילדים מצחקקים ינסו למצוא דרכים כיצד לשבת יחד על כיסא אחד. כך יש סיכוי שכולם ייהנו ולא יהיו מנצחים או מפסידים.

מה שנכון למשחק כיסאות מוסיקליים, נכון לכל האינטראקציות החברתיות. עם קצת דמיון נוכל לתכנן משחקים שבהם המטרה היא לגבור על מכשול במקום לגבור על ילד אחר או קבוצה אחרת.

כשאורליק לימד ילדים לשחק במשחקים לא תחרותיים, שני שליש מהבנים וכל הבנות העדיפו אותם על פני משחקים שיש בהם יריבות. לדעתי, ייתכן שהמחשבה הנפוצה בתרבות שלנו שהנאה כרוכה בתחרות, התקבעה בגלל שפשוט אף פעם לא נוסתה אפשרות אחרת.


* המאמר תורגם באישורו של אלפי קון (1987) מתוך המגזין Working Mother. עוד בנושא הזה בספרו No Contest: The Case Against Competition ובאתר www.alfiekohn.org

שתפו את הכתבה:

האם תחרותיות טובה לנו?

תחרותיות נוכחת ושולטת בכל היבט בחיינו וכבר שנים רבות דנים באיזה מינון יש לעודד אותה במערכת החינוך ובסביבת העבודה. אני טוען שההנחה שתחרותיות טובה לנו היא בכלל מיתוס

אלפי קון | 7 באוקטובר 2019 | דעות | 7 דק׳

תמונה: Shutterstock

רבים מאמינים כיום שתחרותיות היא דבר בריא ושככל שנחשוף את ילדינו ואת עצמנו לתחרות, כך ייטב. בבסיס החשיבה הזו רווחת ההנחה שהתחרות מחשלת את האופי ומובילה להישגים ולמצוינות. אחרים, המתנגדים לתחרותיות, טוענים שהרחקנו לכת עם התפיסה שכל אחד חייב להיות "מספר אחת". אנחנו דוחפים את הילדים שלנו חזק מדי ומהר מדי להיות מנצחים. ולמרות זאת, הם מסייגים את הדברים וטוענים שתחרותיות עשויה להיות בריאה וכיפית אם רק נפעיל אותה במידה הנכונה.

בעבר השתייכתי למחנה האחרון, אך לאחר שחקרתי את הנושא מספר שנים, קראתי מחקרים בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה, בביולוגיה ובתחומי מחקר נוספים, אני משוכנע שאף אחת מהטענות האלו אינה נכונה.

התחרותיות גרועה לא רק בגלל שאנחנו משתמשים בה יותר מדי. הבעיה נעוצה בתחרותיות עצמה. המידה הנכונה של תחרותיות הרצויה לילדים היא – אפס תחרותיות. וצירוף המילים: "תחרות בריאה" הוא אוקסימורון שיש בו סתירה מובנית.

דבריי עלולים להישמע לכם מוגזמים או אפילו אנטי תרבותיים. לדעתי, יש דברים שהם גרועים לא רק כי הגזמנו בהם, אלא בגלל שהם הרסניים במהותם. תחרות – שמשמעה שמישהו אחד מנצח רק אם האחר נכשל – היא אחד מהם. לכן היא תמיד מיותרת – במשחקים, בבית הספר וגם בבית.

חשבו לרגע על המטרות שאתם רוצים שילדיכם ישיגו. רוב הסיכויים שאתם שואפים שהם יפתחו דימוי עצמי בריא ושהם יגדלו להיות אנשים טובים בבסיסם. תרצו שיצליחו, שיגיעו לממש את רמת המצוינות שהם יכולים. תרצו שיהיו להם מערכות יחסים אוהבות ותומכות ותרצו שהם ייהנו מהחיים. אלו מטרות ראויות. אך תחרות – לא זו בלבד שאינה תורמת כדי להשיג את כל זה – היא אפילו מחבלת במטרות האלו.

הנה ההוכחה

תחרות פוגעת בדימוי העצמי כמו שסוכר פוגע בשיניים. רוב האנשים מפסידים ברוב התחרויות, עובדה המעוררת בהם ספקות לגבי עצמם. עם זאת, גם ניצחון לא בונה את האופי. הוא מאפשר לילד לשמוח לרגע ואפילו לשמוח לאידו של מישהו אחר. ד"ר ג'והן פרייס הבריטי הראה שתחרות גורמת לכך שתחושת הערך העצמי של הילד תהיה תלויה במקור הערכה חיצוני (Price, Sloman, Gardner, +2, 1994). יהיה טוב אם נגדיר את ערכנו כבני אדם על פי מה שעשינו. למצער, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל אנשים מוצלחים לפי מספר האנשים שהבסנו בתרבות התחרותית.

אנחנו גם אומרים לילד שלא מספיק להיות טוב, אלא שהוא חייב להצליח יותר מאחרים. אנחנו מזהים הצלחה בתור ניצחון אף על פי שאלו שני מונחים שונים. כשהילד מצליח לנצח, נוצר גלגל חוזר: הוא צריך להמשיך להתחרות ולנצח כדי להרגיש טוב עם עצמו.

תמונה: Shutterstock

כשהבעתי רעיונות כאלה בתוכנית ראיונות בטלוויזיה האמריקנית, הוריו של קייל, שחקן טניס בן שבע שהופיע בתוכנית לצדי, התנגדו לדעתי. קייל התרגל לנצח מאז שנתנו לו מחבט טניס ביד, וזה היה בגיל שנתיים. לקראת סוף התוכנית מישהו בקהל שאל אותו איך הוא הרגיש כשהפסיד. קייל הרכין את ראשו ובקול מכווץ אמר "אשם".

אין בכוונתי שילדים לא ילמדו משמעת ונחישות, שלא יקבלו עידוד להצליח ושיחוו אפילו תחושת כישלון. אבל אלו אינם מחייבים לנצח – כלומר להביס אחרים או לפחד מהתבוסה שלהם עצמם. כאשר מגרשי המשחקים וסביבת הלימוד בכיתות בית הספר יהיו מבוססים על שיתוף פעולה במקום על תחרותיות – ילדים ירגישו טוב יותר לגבי עצמם. הם יעבדו יחד עם ילדים אחרים במקום נגדם והדימוי העצמי שלהם לא יהיה עוד תלוי בניצחונם ב"תחרויות הכתבה" (תחרויות הנהוגות בבתי ספר יסודיים בארה"ב ונקראות Spelling Bee) או במשחקי ליגה מקומיים.

במילים אחרות, ילדים מצליחים למרות התחרות, ולא בזכותה. רובנו התחנכנו להאמין שאנחנו עושים את העבודה הטובה ביותר כשאנחנו במרוץ. אנו חושבים שבלי תחרותיות ניהפך לעצלנים, לשמנים ולבינוניים. אמונה זו, העומדת בבסיס התרבות שלנו – שגויה.

דיוויד ג'ונסון (David Johnson), פרופ' לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת מינסוטה ושותפיו ערכו במשך שנים ארוכות עשרות מחקרים בנושא (Johnson, Johnson, 2010) שהראו שילדים לומדים טוב יותר כאשר הם משתפים פעולה ולא כאשר הם מתחרים.

טרזה אמביל מאוניברסיטת ברנדייס בבוסטון שבארה"ב, חקרה את נושא השפעת התחרותיות על היצירתיות. היא ביקשה מילדים ליצור קולאז'ים, חילקה אותם לשתי קבוצות ולקבוצה אחת הבטיחה פרס שעליו הילדים נדרשו להתחרות ביניהם. הקולאז'ים של כל הילדים נבחנו על ידי שבעה אמנים. האמנים מצאו כי הקולאז'ים של הילדים שהתחרו על הפרס היו פחות יצירתיים, פחות ספונטניים ופחות מורכבים מהקולאז'ים של שאר הילדים. ממצא זה הוביל אותה למסקנה שככל שמטלות הלמידה מורכבות יותר, כך תחרות מובילה להישגים נמוכים יותר של תלמידים המתחרים (1982 ,Amabile).

חוקרים שוויצרים מצאו שהלמידה וההישגים של ילדים משתפרים כאשר ממירים את התחרותיות בלמידה שיתופית ובשיתופי פעולה (Buchs, Butera, 2015). מדוע זה כך? ראשית, תחרות יוצרת לחץ ומפריעה לריכוז. שנית, תחרות לא מאפשרת לילדים לחלוק זה עם זה רעיונות ומקורות כפי ששיתוף פעולה מעודד, כך שהם לא לומדים זה מזה.

הפתרון

אם נפסיק ללמד ילדים לגבור זה על זה עדיין נוכל לעקוב אחרי איכות התוצרים שלהם. נוכל למדוד את הישגיהם באופן אובייקטיבי (כמו למדוד מהירות ריצה, למדוד כמה תשובות היו נכונות) או להשוות להישגים שהם עצמם הגיעו אליהם, אתמול או בשנה שעברה. אם אנחנו מאמינים בהתפתחות האינטלקטואלית של ילדינו, עלינו להבין שלא כדאי להפוך את הלמידה למרוץ ולא כדאי להשוות בין הילדים.

תחרות היא מתכון לעוינות. אי אפשר שכולם ינצחו בתחרות. אם ילד אחד ניצח, השני כבר לא ינצח. פירוש הדבר שילדים לומדים להתייחס לאחרים כאל מכשול להצלחתם. בלי קשר ליכולתם לפתור תרגילי שברים בחשבון או לרוץ ולעשות הקפה מלאה במשחק בייסבול, זה המסר האמיתי שילדים מקבלים באווירה תחרותית.

תחרות מובילה ילדים לקנא במנצחים, לזלזל במפסידים (אין כינוי גנאי חמור יותר מהמילה לוזר) ולחשוד בכל אחד. היא מקשה עליהם להתייחס לכל ילד כאל חבר אפשרי או עמית, כי גם אם היום אינך יריבי, אולי מחר תהיה כזה. אני לא מתכוון לומר בכך שתחרות תמיד מובילה אנשים לשנוא זה את זה, אבל הניסיון להביס את היריב לא תורם לתחושת האמון. למען האמת זה יהיה מוזר לתת אמון במישהו שמרוויח מהכישלון שלך.

המחקרים שסקרתי בספרי No Contest: The Case Against Competition (1984) סייעו לי להבין את האפקט ההרסני של מנצח/מפסיד. כשילדים מתחרים ביניהם הם לא יכולים לראות את הפרספקטיבה של האחרים, כלומר הם מפסידים את האפשרות לראות את העולם מנקודת מבט נוספת.

מחקרים גם מראים שתחרות בין קבוצות דומה מאוד לתחרות בין יחידים. אף על פי שתחרותיות יכולה לדחוף לשיתוף פעולה בתוך קבוצה מסוימת, הרעיון שילדים צריכים להתמודד יחד מול אויב משותף (קבוצה אחרת) כדי ליהנות מהחברות ביניהם ולחוות הצלחה, הוא מוטעה. שיתוף פעולה אמיתי אינו מותנה בניצחון על קבוצה אחרת. אין צורך להפוך את מגרשי המשחקים לשדות קרב כדי ליהנות.

חישבו על אחד המשחקים הראשונים שילדים לומדים לשחק בחברה – "כיסאות מוסיקליים", משחק שיש בו יותר ילדים מכיסאות. בכל סבב של המשחק מוציאים כיסא וילד עד שמנצח אחד יושב וכל האחרים יצאו מהמשחק. אתם בטח זוכרים את ימי ההולדת המבאסים האלו – שבכל פעם כשהמוסיקה נפסקה מישהו אחד הפך למפסידן וישב בצד עם כל אלו שהפסידו לפניו. כך ילדים לומדים "ליהנות".

טרי אורליק (Terry Orlick), מומחה קנדי לאימון מנטלי ומשחקים, מציע לשנות את המטרה של "כיסאות מוסיקליים" כך שכל הילדים יתבקשו לשבת כל פעם על מספר הולך ויורד של כסאות. בסוף המשחק, שבעה או שמונה ילדים מצחקקים ינסו למצוא דרכים כיצד לשבת יחד על כיסא אחד. כך יש סיכוי שכולם ייהנו ולא יהיו מנצחים או מפסידים.

מה שנכון למשחק כיסאות מוסיקליים, נכון לכל האינטראקציות החברתיות. עם קצת דמיון נוכל לתכנן משחקים שבהם המטרה היא לגבור על מכשול במקום לגבור על ילד אחר או קבוצה אחרת.

כשאורליק לימד ילדים לשחק במשחקים לא תחרותיים, שני שליש מהבנים וכל הבנות העדיפו אותם על פני משחקים שיש בהם יריבות. לדעתי, ייתכן שהמחשבה הנפוצה בתרבות שלנו שהנאה כרוכה בתחרות, התקבעה בגלל שפשוט אף פעם לא נוסתה אפשרות אחרת.


* המאמר תורגם באישורו של אלפי קון (1987) מתוך המגזין Working Mother. עוד בנושא הזה בספרו No Contest: The Case Against Competition ובאתר www.alfiekohn.org

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
"ויה נגטיבה" – איך לפתור בעיות באמצעות חשיבה הפוכה

מייק דונגיה

כשחושבים כיצד ניתן לשפר משהו, רובנו מתמקדים אינסטינקטיבית בדברים שאפשר להוסיף או לשנות. כשאנו רוצים...

המוסר הכפול של הירוקים

עידן לוי

תעצמו את העיניים ותחשבו על עולם עתידני וירוק… מה אתם מדמיינים? ערים מתקדמות עם גורדי שחקים מנצנצים מכוסים בצמחייה ובפאנלים סולריים,...

איש החתול והשאלה המוסרית הגדולה

ד"ר משה רט

האיש שקרא לעצמו Stalking Cat נולד בשנת 1958 במישיגן בשם דניס אבנר. הוא שירת בחיל הים כטכנאי סונר, ולאחר מכן עבד כמתכנת וכטכנאי...

ה-CDC החליט לעצב לנו את המציאות מחדש

מאיה מזרחי

1. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) – הגוף המדעי הנחשב ביותר בעולם היום – פרסם מדריך ל"תקשורת מכילה" המזהיר משימוש במילים...

המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

שתפו: