לפני מספר חודשים הפקנו את ערב הגאלה השנתי של "אפוק טיימס", אירוע חגיגי שמלווה בארוחת ערב, מינגלינג וכמובן תוכן מרתק. מכיוון שידענו שיגיעו לאירוע מנכ"לים ובעלי עסקים, חשבנו על תוכן שיוכל להיות רלוונטי ומרתק עבורם, לכן הנושא שנבחר היה "איך להנהיג בתבונה".

לאחר שנבחר הנושא, כאוצרת התוכן של האירוע ניגשתי לשולחן הסקיצות וחשבתי אילו סוגי הרצאות כדאי שיהיו. הרעיונות נעו סביב תמהיל אוטוריטות שנרצה לשמוע בערב כזה, מהרצאה של מנכ"ל/ית של חברה גדולה שעולם הערכים שלו/ה ושיטות העבודה שלו/ה מעוררות השראה, ועד מנצח/ת שמוביל/ה נגנים בתנועת מקל. במגירות שבמוחי היו כבר שמות של אנשים מעניינים ששמעתי עליהם בשיחות עם קולגות או שנתקלתי בהם במקומות אחרים. לאט לאט, צעד אחר צעד, האירוע התחיל לרקום עור וגידים, ולאחר משא ומתן ובדיקת זמינות נסגרה רשימת הדוברים.

לאירוע הגיעו כ-500 בכירים שישבו והאזינו ברוב קשב למרצים. כשהסתיים החלק של התוכן והגיע שלב הקינוחים, התגובות לתוכן היו נהדרות, מלבד שתיים. מיד בתום ההרצאות, עוד לפני שהספקתי לרדת מהבמה, ניגשה אליי מישהי ואמרה: "איזה אירוע מדהים, התוכן היה מרתק, אבל חבל שלא הייתה אף מרצה שהיא אישה". ומחוץ לאולם, מישהי אחרת סיפרה לי על מישהי שניסתה לפתח דיון ברשת סביב העובדה שלא השתתפו מרצות באירוע (מתוך ארבעה מרצים בסך הכול), למרות שאני עצמי הנחיתי את האירוע ואת הפאנל שנערך על הבמה.

שתי התגובות הפתיעו אותי. מספר חודשים לפני כן הפקנו אירוע שנקרא EPOCH 9. זהו אירוע קונספט שעשינו בפעם השלישית ברציפות ושהשתתפו בו תשעה דוברים שהרצו כל אחד במשך תשע דקות על תשעה נושאים שונים לגמרי. זה אירוע מאתגר מאוד שכן הוא דורש למצוא מגוון של דוברים בנושאים שונים שיש להם יכולת וירטואוזית להעביר מסר בתשע דקות – יכולת שאיננה מובנת מאליה. נוסף לכך, היו, כמו בכל אירוע, שיקולים של זמינות המרצים והתקציב שעמד לרשותי.

האירוע היה הצלחה גדולה בגלל מגוון הדוברים. היו בהם גברים ונשים מעדות שונות, מדתות שונות ובני גיל שונה. היו מרצים מרגשים, היו משעשעים, אבל המשותף לכולם היה שכולם נבחרו על סמך היכולות שלהם ובגלל הערכים והמסר שלהם. כשהסתיים האירוע, רוב האנשים הצביעו על שתי הרצאות שהם אהבו במיוחד – שתיהן הועברו על ידי נשים. מה זה אומר? כלום. בעבר היו גם מקרים הפוכים שדווקא ההרצאה הפחות אהודה באירוע הייתה של אישה.

אנשים הם אנשים, ולא המין שלהם מגדיר אותם. אם הם מעניינים ומצליחים להעביר מסר איכותי לקהל, אין זה משנה אם הם גברים או נשים, אם ירצו בעברית, באנגלית או בקוריאנית עם תרגום. כשהמסר עובר מרגישים את זה, ואין חשיבות למינו של האדם או לדת שלו. אז מדוע כל כך חשוב לנו להיתפס למינו של אדם במקום לדבר על הערכים ועל המסר שלו?

בואו ניקח דוגמה הפוכה – במגזין שאתם קוראים כרגע רוב כתבי המערכת בישראל הן נשים. כן, 80 אחוז נשים. האם אפשר להסיק מכך שיש במגזין העדפה לנשים? לא. ומנגד, האם נכון יהיה להגיע למסקנה שזה מקפח גברים? גם כן, לא.

למעשה כשאומרים לך לשריין לנשים מקום קבוע, אם זה כדי להרצות או כדי לנהל, רק בגלל מינן – זה עלבון לנשים. במילים אחרות אומרים להן: אנחנו מודדים אתכן רק על בסיס המין שלכן. בעיניי, בשנת 2019, זה נשמע אפילו פרימיטיבי ומנמיך ומחליש נשים. כאשר אני הולכת לתכנן אירוע ומזמינה מרצים האם רצוי שתשתתף בו מרצה בינונית רק בגלל שהיא אישה? האם זה הוגן כלפי הקהל? האם לא עדיף שהן ייבחרו בזכות הכישרון והיכולות שלהן?

יש טיעון שנהוג לשמוע שלפיו נשים הן מקופחות. לזה אני עונה שצריך לבחון כל תחום בפני עצמו. האם נשים מקופחות בתור מרצות? לאחר ניסיון של שנים והיכרות טובה עם התחום, אני יכולה לומר שיש נשים היודעות להרצות ושיש להן הרצאות טובות ומוצלחות, ויש כאלו שלא. הדבר נכון גם לגבי גברים. מעולם לא התנגדתי להרצאה על סמך קריטריונים שאינם מקצועיים. לסיכום כדאי לעודד נשים וגברים להיות טובים יותר, יצירתיים יותר וליצור תוכן ערכי ומעניין יותר. האין זה הדבר החשוב באמת?

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן