פעם השתתפתי בפאנל בנושא בן גוריון והדת. כשהגיע הזמן לשאלות מהקהל, שאלה אחת הנוכחות מדוע פטר בן גוריון את לומדי הישיבות משירות צבאי. מימיני ומשמאלי ישבו פרופסורים לענייני בן גוריון, אך אני ביקשתי לנסות להשיב. אמרתי לשואלת שבן גוריון היה אדם גדול, אך הוא טעה לגמרי בהערכתו את כוחה של הדת. בן גוריון חשב שארבע מאות בחורי הישיבות שהוא פטר מגיוס הם שריד ארכיאולוגי, תלמידי הישיבות האחרונים בהיסטוריה, ולכן חבל להתווכח על גיוסם. פרופ' זאב צחור ז"ל, שהיה גם מזכירו האישי של בן גוריון, הסכים איתי והוסיף: כל חברי הילדות של בן גוריון מפלונסק הפכו לחילוניים. הוא לא חשב שיישארו דתיים בעולם.

חד-עין מבן גוריון היה יהודי אחר מבני דורו, פרופ' גרשום שלום, המייסד האגדי של חקר הקבלה כתחום אקדמי. במכתב לפילוסוף פרנץ רוזנצווייג חזה שלום, כבר ב-1926, את תחייתה של האמונה ככוח מניע בעם היהודי בארץ ישראל: "אלוהים לא ייוותר אילם", כתב שלום, "בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים בהחלט לא נשאר אילם. הדת חזרה. מחקר של מכון גוטמן העלה ש-80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. מחקר שערך מכון PEW האמריקני גילה ש-49% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם "חילוניים"; 51% הם חרדים, דתיים ומסורתיים. הצמיחה הדמוגרפית של החרדים מובילה למסקנה שהרוב הזה עתיד כנראה לגדול. השאלה אינה האם מדינת ישראל תהפוך לדתית, כתב החוקר הבריטי, פרופ' אריק קאופמן – השאלה היא רק מתי. ואילו הדמוגרפים הישראלים, ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, הכתירו חיבור שכתבו על עתידה הדמוגרפי של מדינת ישראל בכותרת: "בדרך למדינה דתית".

הצמיחה החרדית אינה מבטאת רק עובדה דמוגרפית פשוטה. גם אם לחרדים יש ילדים רבים, אין זה הכרחי שכולם יישארו חרדים. בשנות החמישים, הרבה מאוד ילדים חרדים אכן הפכו לחילוניים; אולי אפילו רובם. היום זה כמעט לא קורה. בשנות החמישים, צעירים דתיים וחרדיים חשו שהדת אינה מעניקה משמעות מספקת לחייהם, בניגוד לחילוניות. היום רובם המכריע חשים להפך. זהו אתגר רעיוני לא רק לחילוניות, אלא גם לציבור הציוני-דתי, שאני חלק ממנו, ושאיננו מצליח לתת לצעיריו מענה כה מספק.

מערכת הבחירות של ספטמבר 2019 התמקדה בדת. לכאורה זו הייתה תוצאה של מהלכים פוליטיים ספציפיים, בעיקר בהובלתו של אביגדור ליברמן. אך פוליטיקה קטנה אינה הסבר מספיק. כחול-לבן אימצה את הסיסמה של "ממשלת אחדות חילונית" – סיסמה שדתיים רבים מצאו אותה מעליבה – כי היא הדהדה רצון עמוק של בוחריהם, ואולי חשש עמוק. הדת הולכת והופכת לסלע המחלוקת המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, אולי בגלל התעצמות החרדים. זה לא טוב לפוליטיקה שלנו, וגם לא לדת.

נחוצה לנו היום הבהרה חדה של גבולות הגזרה הפוליטיים. מצד אחד, בני גנץ ויאיר לפיד צריכים להבהיר שחרדים ודתיים אינם "פסולי חיתון" במפה הפוליטית. אינני מאמין ששניהם באמת רוצים ממשלה המדירה דתיים. מצד שני, פוליטיקאים דתיים צריכים למחוק מלשונם את המושג "מדינת הלכה". גם אני עורג לכך שיום אחד עם ישראל כולו ירצה לקיים את תורת ישראל, ויכונן על פיה את מדינתו. אך זו אינה תוכנית פוליטית, אלא חלום רחוק, ואסור לטשטש את הגבולות בין השניים. גם כאשר שיעור הדתיים והחרדים בישראל יעלה, איש לא ירצה לנצל את הכוח הפוליטי כדי לכפות על חילוניים את מצוות הדת. חשוב להבהיר זאת מעבר לכל ספק.

הסדרה של יחסי הדת והמדינה בהסכמה לאומית אינה משימה זוטרה בתחתית סדר העדיפויות, כפי שנהגו בה עד עכשיו, אלא המשימה העיקרית בסדר היום שלנו. פוליטיקאי שיתעלם מהצורך הזה עלול למצוא עצמו בעתיד לא רק מול מצפונו, אלא גם מול בוחריו.