כניסה
הרשמה לניוזלטר

ארגוני העובדים בישראל, וההסתדרות כארגון הגדול ביותר, נמצאים בעת האחרונה תחת ביקורת ציבורית נוקבת. התנהלות ועד…

ריקי ממן | 12 ביוני 2019 | מחשבות | 3 דק׳

יש להגביל את זכות השביתה במגזר הציבורי

ארגוני העובדים בישראל, וההסתדרות כארגון הגדול ביותר, נמצאים בעת האחרונה תחת ביקורת ציבורית נוקבת. התנהלות ועד העובדים של רכבת ישראל עוררה זעם רב בציבור הישראלי שאף קרא להגבלת זכות השביתה בשירותים החיוניים. זהו רק הפרק האחרון בהתנהלות ארוכת שנים של ועדים חזקים בשירות הציבורי. ההסתדרות מתנגדת להגבלת זכות השביתה בטענה של "פגיעה בעבודה המאורגנת" ובעובדים החלשים, אבל למעשה, העובדים שההסתדרות אחראית על ארגונם אינם העובדים החלשים במשק ופעילותם פוגעת דווקא בחלשים ביותר.

בראשית הקמתם היו ארגוני העובדים מקור עיקרי להגנה על הזכויות הבסיסיות של העובדים, ובישראל היו חלק מהקמת המדינה. אך מאז המאה ה-18 ועד היום חלו שינויים רבים בעולם העבודה, בהרכבם ובפעילותם של ארגוני עובדים. אחד השינויים המשמעותיים ביותר היה מעבר מרכז הכוח של ארגוני העובדים מהמגזר הפרטי אל המגזר הציבורי. היום, מרבית העובדים המאורגנים בישראל שייכים לענף הציבורי. על פי נתוני בנק ישראל, בענפים הציבוריים שיעור ההתארגנות גבוה הרבה יותר מאשר במשק בכללותו: 86 אחוז בענף חשמל ומים, 52 אחוז בחינוך, 46 אחוז במנהל הציבורי ו-34 אחוז בשירותי בריאות ושירותי רווחה וסעד. לעומת זאת, בענפי המסחר והשירותים העסקיים שיעור ההתארגנות נמוך מאוד (6 ו-10 אחוזים בהתאמה).

העובדים שההסתדרות אחראית על ארגונם אינם העובדים החלשים במשק ופעילותם פוגעת דווקא בחלשים ביותר

לשינוי הזה יש השלכות מרחיקות לכת לכלכלה הישראלית, אך דיני העבודה אינם מתחשבים בו כלל. חוקי העבודה במדינת ישראל קובעים פריבילגיות מרחיקות לכת לארגוני עובדים ומאפשרות לארגון עובדים להקים ועד עובדים במקום העבודה בתמיכה של שליש מן העובדים בלבד. הם מאפשרים לארגון עובדים לגבות בכפייה תשלום חודשי מכלל העובדים, גם מאלה שאינם חברים בו. הם מחייבים את המעסיק – במקרים רבים את המדינה – לנהל משא ומתן קיבוצי עם ועד העובדים. וחשוב מכל: לאפשר לארגוני העובדים לשבות כמעט בלי מחיר מצדם.

ההצדקה להגנות אלה נושאת היגיון מסוים כאשר מדובר בעובדים חלשים בארגון פרטי מהמגזר העסקי, אך היא אינה מוצדקת כלל כאשר מדובר במשרד ממשלתי או בחברה ציבורית. במגזר העסקי, לחצי השוק והתחרות מצד עסקים אחרים מהווים מגבלה טבעית לדרישותיהם של ארגוני העובדים ובכך נשמר האיזון בין דאגה לזכויות העובדים מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בכלכלה מצליחה ובעסקים משגשגים מאידך גיסא. חוקי העבודה שומרים על זכויות היסוד של העובדים והתאגדות העובדים מסייעת להם להגדיל את כוח המיקוח שלהם. עם זאת, יש גבול טבעי לדרישות העובדים. אם יפגעו העובדים בצורה קשה מדי במעסיק – בשביתה ממושכת או ידרשו דרישות גבוהות מדי – העסק עלול להיסגר והעובדים יאבדו את פרנסתם.

מאזן זה אינו מתקיים במגזר הציבורי שלו מערכת אינטרסים שונה בתכלית. השירות הציבורי אינו נועד ליצירת רווח, אלא לקידום רווחת האזרחים. הוא אינו כפוף למגבלות השוק והתחרות החופשית ומושפע בעיקר משיקולים פוליטיים. האילוצים שמוטלים על "המעסיק הציבורי" הם על כן שונים. כאשר ארגון העובדים במגזר הציבורי מעלה דרישות גבוהות, הממשלה יכולה להעלות את המחיר על השירות או להגדיל את הסובסידיה הממשלתית כדי לממן דרישות אלו. כיוון שמימון הדרישות אינו יוצא ישירות מכיסה של "ההנהלה", אין לה פגיעה ברווחיות ואין לה צורך להתייעל כדי לשרוד, ולכן, המוטיבציה להתנגד לדרישות ארגוני העובדים נמוכה. לעומת זאת, לשביתה יש מחיר פוליטי כבד, ופוליטיקאים מוכנים לשלם מחיר תקציבי ניכר בתשלומים לעובדים כדי להימנע ממנה.

ואולי חשוב מכול: השירות הציבורי הוא מונופוליסטי מטבעו. לא מדובר רק במונופולים הממשלתיים דוגמת רכבת ישראל, נמלי הים וחברת החשמל, אלא בכלל השירותים הציבוריים: מערכת החינוך, מערכת הבריאות, בניית תשתיות, הנפקת מסמכים ממשלתיים, שירותי רווחה ועוד. בכל תחום שהמדינה לקחה אחריות על חיי האזרחים היא מחויבת לדאוג להמשכיות השירות וליעילותו. ובכל זאת, חוקי העבודה הקיבוציים מאפשרים לוועדי עובדים להשבית ענפים ושירותים שלמים מפעילות שאיש אינו יכול לספק זולת המדינה.

העדר איזון זה מייצר עיוות משפטי, ערכי ופוליטי בהתנהלות המערכת הציבורית. המעסיק במגזר הציבורי אינו בעל הון המנסה למקסם רווח, אלא – הוא הציבור בעצמו. הוא זה שמשלם את המחיר גם בשביתות ממושכות, גם בשכר ובהטבות מופרזים, וגם בשירות ציבורי יקר, מסורבל ולא יעיל. כל אלה אינם כורח המציאות. הגבלת זכות השביתה בשירות הציבורי תמתן מעט את כוח המיקוח האדיר שניתן לארגוני העובדים בשירות הציבורי שעליו כולנו משלמים.


ריקי ממן היא עמיתת מחקר בפורום קהלת ומייסדת ארגון "הדור הבא"

שתפו את הכתבה:

יש להגביל את זכות השביתה במגזר הציבורי

ארגוני העובדים בישראל, וההסתדרות כארגון הגדול ביותר, נמצאים בעת האחרונה תחת ביקורת ציבורית נוקבת. התנהלות ועד…

ריקי ממן | 12 ביוני 2019 | מחשבות | 6 דק׳

תמונה: LeonP/Shutterstock.com

ארגוני העובדים בישראל, וההסתדרות כארגון הגדול ביותר, נמצאים בעת האחרונה תחת ביקורת ציבורית נוקבת. התנהלות ועד העובדים של רכבת ישראל עוררה זעם רב בציבור הישראלי שאף קרא להגבלת זכות השביתה בשירותים החיוניים. זהו רק הפרק האחרון בהתנהלות ארוכת שנים של ועדים חזקים בשירות הציבורי. ההסתדרות מתנגדת להגבלת זכות השביתה בטענה של "פגיעה בעבודה המאורגנת" ובעובדים החלשים, אבל למעשה, העובדים שההסתדרות אחראית על ארגונם אינם העובדים החלשים במשק ופעילותם פוגעת דווקא בחלשים ביותר.

בראשית הקמתם היו ארגוני העובדים מקור עיקרי להגנה על הזכויות הבסיסיות של העובדים, ובישראל היו חלק מהקמת המדינה. אך מאז המאה ה-18 ועד היום חלו שינויים רבים בעולם העבודה, בהרכבם ובפעילותם של ארגוני עובדים. אחד השינויים המשמעותיים ביותר היה מעבר מרכז הכוח של ארגוני העובדים מהמגזר הפרטי אל המגזר הציבורי. היום, מרבית העובדים המאורגנים בישראל שייכים לענף הציבורי. על פי נתוני בנק ישראל, בענפים הציבוריים שיעור ההתארגנות גבוה הרבה יותר מאשר במשק בכללותו: 86 אחוז בענף חשמל ומים, 52 אחוז בחינוך, 46 אחוז במנהל הציבורי ו-34 אחוז בשירותי בריאות ושירותי רווחה וסעד. לעומת זאת, בענפי המסחר והשירותים העסקיים שיעור ההתארגנות נמוך מאוד (6 ו-10 אחוזים בהתאמה).

העובדים שההסתדרות אחראית על ארגונם אינם העובדים החלשים במשק ופעילותם פוגעת דווקא בחלשים ביותר

לשינוי הזה יש השלכות מרחיקות לכת לכלכלה הישראלית, אך דיני העבודה אינם מתחשבים בו כלל. חוקי העבודה במדינת ישראל קובעים פריבילגיות מרחיקות לכת לארגוני עובדים ומאפשרות לארגון עובדים להקים ועד עובדים במקום העבודה בתמיכה של שליש מן העובדים בלבד. הם מאפשרים לארגון עובדים לגבות בכפייה תשלום חודשי מכלל העובדים, גם מאלה שאינם חברים בו. הם מחייבים את המעסיק – במקרים רבים את המדינה – לנהל משא ומתן קיבוצי עם ועד העובדים. וחשוב מכל: לאפשר לארגוני העובדים לשבות כמעט בלי מחיר מצדם.

ההצדקה להגנות אלה נושאת היגיון מסוים כאשר מדובר בעובדים חלשים בארגון פרטי מהמגזר העסקי, אך היא אינה מוצדקת כלל כאשר מדובר במשרד ממשלתי או בחברה ציבורית. במגזר העסקי, לחצי השוק והתחרות מצד עסקים אחרים מהווים מגבלה טבעית לדרישותיהם של ארגוני העובדים ובכך נשמר האיזון בין דאגה לזכויות העובדים מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בכלכלה מצליחה ובעסקים משגשגים מאידך גיסא. חוקי העבודה שומרים על זכויות היסוד של העובדים והתאגדות העובדים מסייעת להם להגדיל את כוח המיקוח שלהם. עם זאת, יש גבול טבעי לדרישות העובדים. אם יפגעו העובדים בצורה קשה מדי במעסיק – בשביתה ממושכת או ידרשו דרישות גבוהות מדי – העסק עלול להיסגר והעובדים יאבדו את פרנסתם.

מאזן זה אינו מתקיים במגזר הציבורי שלו מערכת אינטרסים שונה בתכלית. השירות הציבורי אינו נועד ליצירת רווח, אלא לקידום רווחת האזרחים. הוא אינו כפוף למגבלות השוק והתחרות החופשית ומושפע בעיקר משיקולים פוליטיים. האילוצים שמוטלים על "המעסיק הציבורי" הם על כן שונים. כאשר ארגון העובדים במגזר הציבורי מעלה דרישות גבוהות, הממשלה יכולה להעלות את המחיר על השירות או להגדיל את הסובסידיה הממשלתית כדי לממן דרישות אלו. כיוון שמימון הדרישות אינו יוצא ישירות מכיסה של "ההנהלה", אין לה פגיעה ברווחיות ואין לה צורך להתייעל כדי לשרוד, ולכן, המוטיבציה להתנגד לדרישות ארגוני העובדים נמוכה. לעומת זאת, לשביתה יש מחיר פוליטי כבד, ופוליטיקאים מוכנים לשלם מחיר תקציבי ניכר בתשלומים לעובדים כדי להימנע ממנה.

ואולי חשוב מכול: השירות הציבורי הוא מונופוליסטי מטבעו. לא מדובר רק במונופולים הממשלתיים דוגמת רכבת ישראל, נמלי הים וחברת החשמל, אלא בכלל השירותים הציבוריים: מערכת החינוך, מערכת הבריאות, בניית תשתיות, הנפקת מסמכים ממשלתיים, שירותי רווחה ועוד. בכל תחום שהמדינה לקחה אחריות על חיי האזרחים היא מחויבת לדאוג להמשכיות השירות וליעילותו. ובכל זאת, חוקי העבודה הקיבוציים מאפשרים לוועדי עובדים להשבית ענפים ושירותים שלמים מפעילות שאיש אינו יכול לספק זולת המדינה.

העדר איזון זה מייצר עיוות משפטי, ערכי ופוליטי בהתנהלות המערכת הציבורית. המעסיק במגזר הציבורי אינו בעל הון המנסה למקסם רווח, אלא – הוא הציבור בעצמו. הוא זה שמשלם את המחיר גם בשביתות ממושכות, גם בשכר ובהטבות מופרזים, וגם בשירות ציבורי יקר, מסורבל ולא יעיל. כל אלה אינם כורח המציאות. הגבלת זכות השביתה בשירות הציבורי תמתן מעט את כוח המיקוח האדיר שניתן לארגוני העובדים בשירות הציבורי שעליו כולנו משלמים.


ריקי ממן היא עמיתת מחקר בפורום קהלת ומייסדת ארגון "הדור הבא"

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הפשיטה על אחוזתו של טראמפ – והפעם, העובדות

ג'ק פיליפס

ב-8 באוגוסט 2022 פשט ה-FBI על מעונו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בפלורידה. אנשים רבים נותרו מבולבלים מהפרשה, ולכן כדי...

הקרב על טולקין

ד"ר משה רט

"כי אתא בוקר, ורוח נשבה מן הים; וסר החושך, וחילות מורדור הילילו, ופלצות אחזה בהם, והם ברחו ונפלו והיו למרמס לפרסות סוסו הזועם. ואז פצח כל חילה של...

הטירוף החודשי נמשך #9

פולי קורקט

1. נניח שמחר בבוקר מתחשק לי ששמי יהיה "ארנב" בתעודת הזהות. האם רשות האוכלוסין תאשר לי לשנות אותו? בישראל התשובה היא לא. בגרמניה, לעומת...

זה נכון, אם "המדינה" החליטה שזה נכון

ג'פרי טאקר

באוקטובר 2021 פורסם במגזין אפוק ריאיון עם מייסד ויקיפדיה, לארי סנגר, שהקים את האנציקלופדיה המקוונת יחד עם ג'ימי ויילס. סנגר...

הטירוף החודשי נמשך #8

פולי קורקט

1. אפתח הפעם את הטור בנושא שונה מעט. חברת Aspire Food Group הודיעה כי סיימה להקים את "מפעל ייצור החלבונים האלטרנטיבי" הגדול בעולם, ותפיץ מדי שנה...

תבינו: אתם לא יכולים להבין

ד"ר משה רט

"אינכם יכולים לומר לאנשים 'אתם מוכרחים להבין אותי', ובו זמנית לומר להם 'אתם לא מסוגלים להבין אותי'". את המשפט הזה אמר האינטלקטואל...

החימוש שמאיים עלינו מבפנים

ירון בוסקילה

אקדח המופיע במערכה הראשונה סופו לירות במערכה האחרונה, קובע העיקרון שניסח המחזאי הידוע אנטון צ'כוב. לגורמי הביטחון בישראל ברור כי...

משהו רקוב ב"ממלכת חופש הביטוי"

ג'ק פיליפס

ברשתות החברתיות קיים כלל – מה שקורה בארה"ב מגיע ליתר העולם, גם לישראל. ההחלטות של פייסבוק, יוטיוב וטוויטר מתקבלות מעבר לים,...

שתפו: