ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד כתב ספר שפמיניסטיות לא אהבו. התגובות היו חריפות מאוד, ועבודתו בשתי אוניברסיטאות הופסקה. "למדתי אז שפרויד טעה", כתב ון קרפלד בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו, "הדחף האנושי הכי חזק אינו יצר המין, אלא הרצון לסתום לאחרים את הפה".

החברה שלנו חושבת שהיא החברה הפתוחה ביותר בהיסטוריה האנושית. הבעיה היא שעוד ועוד אנשים מרגישים שהחברה הזו סותמת להם את הפה, לאו דווקא באמצעות מוסדות כפייה ממשלתיים. בפתיחת הספר "על החירות" כתב ג'ון סטיוארט מיל ש"רודנות חברתית" היא "נוראה יותר מסוגים רבים של דיכוי פוליטי". הרודנות החברתית הזו הפכה נוראה עוד יותר בעידן הפייסבוק והשיימינג.

החברה שלנו חושבת שהיא החברה הפתוחה בהיסטוריה. הבעיה היא שעוד ועוד אנשים מרגישים שהיא סותמת להם את הפה

את הלך הרוח הזה אני שומע מכל הצדדים. אני וחבריי הדתיים או השמרנים מרגישים שסותמים לנו את הפה בנושאים ערכיים. האינקוויזיציה הליברלית הקדושה מזנקת כנשוכת נחש על כל מי שמעז לחרוג מהקונצנזוס הנאור בנושאי להט"ב, ובשיח הציבורי נשמעת רק דעה אחת. מצד שני, חבריי אנשי השמאל מתלוננים שסותמים להם את הפה בנושאים מדיניים. המילה "שמאלני", הם אומרים, הפכה לקללה. "בטלוויזיה דווקא שומעים רק את דעתכם", אמרתי לחבר. "כן", הוא ענה, "אבל לא בפינת הקפה בעבודה".

מי צודק? מי שולט בשיח הציבורי, ואת מי משתיקים? ייתכן מאוד ששני הצדדים צודקים: המיינסטרים הישראלי הוא מאוד ימני בענייני ביטחון ומדיניות, ופרוגרסיבי למדי בענייני חברה וערכים. והמיינסטרים הישראלי נוטה להשתיק כל מי שחורג ממנו.

זו אינה בעיה קלה. היא מייצרת מרירות ההולכת ומצטברת אצל המושתקים. אני יודע שהמרירות הזו הולכת וגואה בקהילה שלי כאשר סותמים לנו את הפה בברוטליות בתחומים שחשובים לנו. אני משער שהיא מצטברת במידה דומה בקהילות אחרות. ההשתקה הזו גם מרוששת את השיח הציבורי, שכבר אינו זירה להחלפת דעות, אלא זירת תעמולה. כולנו מפסידים כשאין אפשרות לשמוע את כולנו.

בפני קיומו של שיח חופשי בישראל עומד מכשול קשה: האידיאולוגיה של הפלורליזם הקיצוני. כשאנשים אומרים היום "פלורליזם" הם בדרך כלל מתכוונים לרלטיביזם, ליחסיות ערכית: "לכל אחד יש האמת שלו". הניסוח הזה מחייב פתיחות קיצונית, אבל שום אדם אינו יכול לעמוד בזה. ולכן, רלטיביזם מביא בפועל דווקא לסגירוּת קיצונית. אדם יכול להצהיר חגיגית שאין אמת אלא רק נרטיבים, אבל כשמדובר בתחום היקר ללבו הוא אינו יכול באמת להאמין בזה. התוצאה היא שאנשים מפנים את משאבי הפתיחוּת הנפשית שלהם רק לתחומים שאינם מעניינים אותם באמת, בדרך כלל לענייני פולקלור כמו מאכלי עמים או מוסיקת עולם. בתחומים השולִיים האלו הם מפגינים פתיחות מוחלטת, בעוד בכל תחום אחר הם קנאים, הרודפים במשטמה את יריביהם הרעיוניים.

כאשר עיריית חיפה קוראת לחגוג את "החג של החגים" עם "חנוכייה מתחת לעץ האשוח" היא לא רק מסתכנת בשריפה, אלא מפגינה זלזול עמוק הן בחנוכייה והן באשוח. זו לא פתיחות, אלא אדישות. בשביל אדם מאמין, החנוכייה היא סמל למאבק עד מוות למען מצוותיו של אלוקי ישראל, והאשוח הוא סמל להולדתו של אלוהי הנוצרים. מי שחוגג את שניהם מזלזל באמונתם העמוקה של יהודים ונוצרים כאחד. מבחינתו האמונה היא רק פולקלור, אז מה אכפת לו. הסטודנטים היהודים שהציבו בהתלהבות עץ אשוח בפורום של האוניברסיטה העברית והתגאו בפתיחותם הנאורה, היו מוכנים למות לפני שהיו מציבים שם דגל של כהנא חי או תמונה של הרבי מלובביץ'.

הפלורליזם הקיצוני מציג פתיחות מוחלטת בתחום זעיר. החלופה שאני מציע היא הפוכה: פתיחות מצומצמת בתחום רחב. אני חושב שיש אמת אחת. יותר מזה: אני חושב שאני צודק ואתה טועה. אבל אני יודע שאתה חושב להפך, וכדי שנוכל לחיות כאן ביחד באופן סביר, כדאי שכל אחד מאיתנו יוכל לבטא את עמדותיו וערכיו. אם יש חרדים קיצוניים הרוצים לצמצם למינימום את לימודי המתמטיקה של ילדיהם, ואם יש חילונים קיצוניים הרוצים לצמצם למינימום את לימודי התנ"ך של ילדיהם – אלו ואלו גורמים לי צער רב, אבל צריך להניח להם לנהוג כרצונם. הנימוק שלי פשוט וקצת אנוכי: גם אני רוצה שהם יפסיקו לכפות עליי את הערכים שלהם, למשל: בהטפה הפרוגרסיבית של שיעורי האזרחות. זה אינו רלטיביזם, זה אפילו לא פלורליזם. זו מילה קטנה וצנועה שלצערי קצת יצאה מהאופנה – סובלנות.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן