ספרות טובה, מעניינת, מרתקת, מרגשת – כזו שתופסת אותנו בבטן ואינה נותנת מנוח היא נדירה, אבל היא קיימת וחשובה לאין ערוך. גם בספרות ילדים. הקראת סיפור לפני השינה מזמינה את הילדים לתוך עולם אחר, דמיוני, עולם הפותח צוהר לחוויה חדשה ומסתורית ואמור לגרום להם לרצות להמשיך ולצרוך מ"החומר" הזה גם בבגרותם. ידוע היטב כי ילדים הם כמו ספוג כשהם באים לקלוט את העולם, ובתור מבוגרים יש לנו היכולת והחובה להציגו בפניהם גם דרך ספרים.

אך כל מי שנכנס אל חנויות הספרים היום, בעיקר ברשתות הגדולות, יגלה שאת קדמת חלון הראווה של ספרות הילדים והנוער ממלאת ספרות המבטאת קול פמיניסטי מהזן הקורא לבנות צעירות לשאוף להיות גיבורות, לשנות את ההיסטוריה, להיות מופלאות ופורצות דרך. כותרים כמו סדרת "נשים קטנות גדולות", "הנסיכה בשחור", "הנסיכה חכמולוגה" ו"סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" מצאו את דרכם למדפים.

איסבל סנצ'ס ואגרה הספרדייה העומדת מאחורי סדרת "נשים קטנות גדולות", שתורגמו גם לעברית, מספרת שכשנולדו לה תאומות אחייניות היא חיפשה ספרי ילדים שבהם גיבורות נשים. מאחר שלא מצאה, החליטה לשנות זאת. יחד עם ליסבת' קייזר היא כתבה שישה ספרים על נשים פורצות דרך כמו קוקו שאנל, פרידה קאלו ואמיליה ארהרט. את הרשימה חותמת כרגע (על אף שיש עוד כמה ספרים בעבודה) אמלין פנקהרסט, מייסדת תנועת הסופרג'יסטית בבריטניה, שלדברי ואגרה היא האישה שבזכותה התאפשר קמפיין ה-MeToo. כאשר נשאלה ואגרה לגבי ספרים לבנים ענתה: "ברור שיש מקום גם לגברים בסדרה הזו והם יהיו בה בעתיד אבל – ליידיז פירסט".

האם באמת לא קיימת ספרות נשית מעצימה שתתאים לאחייניותיה של ואגרה? האם ג'ו מ"נשים קטנות" שהגשימה את חלומה להיות סופרת אינה מהווה דמות מעוררת השראה לקוראות צעירות? ולבנות צעירות יותר, האם דמויות כמו בילבי התוססת והמרדנית או היידי הרגישה ושוחרת החופש אינן מספיקות? האם אנה פרנק ויומניה המרגשים או התאומות מ"אורה הכפולה" אינן מיוחדות וחזקות מספיק?

על אף שאין מחלוקת לגבי חשיבות הנצחת נשים שתרמו להיסטוריה, עדיין עולות שאלות כמו מדוע רק נשים, מה המטרה ומה קדם למה: האידיאולוגיה או הסיפור האנושי?

אנו יודעים כי סיפור הממלא את הצורך שלנו לאסקפיזם, המעגן בתוכו אירוניה, הומור, חמלה, ריחוק וקרבה, עִרטול דמויות עד הזדהות עמן, מהווה ספרות מורכבת ובעלת רבדים המאפשרת צמיחה של המרחב הפנימי של הקורא. זאת קלאסיקה. סיפור מגויס מטרה, פוליטי, מוסרני, דוגמטי, לעומת זאת, גם אם יש בו מסר אחד חשוב, הוא ממוסחר ומייצר הבנייה חברתית חד ממדית בלי אפשרות של בחירה פנימית. גם אם מטרת כותבות הספרות הזו היא לעודד ילדות ונערות לחלום, לשאוף ולהשיג, השאלה היא האם זוהי הדרך?

הספרות שבמשך דורות היוותה עבור ילדות ונערות מקור הזדהות וחלימה – גם אם גילמה בחובה ציפייה לריצוי חברתי, ללקיחת תפקידים מסורתיים או לשאיפה למודל יופי מסוים – עומדת למתקפה אצל אותן כותבות הטוענות שהמהות הנשית מוקטנת בהן. על אף שכן ניתן לטעון כי לא כל הנשים היו אז וגם היום מאושרות ושלמות עם עצמן, יש לי חשד שגם ספרות מכוונת מטרה עוסקת רק בסוג אחד של נשיות.

גיבורות מצליחות המאופיינות כפמיניסטיות, פורצות דרך ומורדות, לא יובילו אותנו, הנשים, אל האושר הנכסף. ערך החדשנות, פריצת הדרך תוך שלילת הקיים, מול הקונפורמיזם והשמרנות, מהווה כוח כאשר הוא מאפשר בחירה, והופך להרסני כשהוא אינו מאפשר התרפקות על ברכי המסורת והזהות המינית האבולוציונית.

אסור להתייחס לספרים הפמיניסטיים האלו שכובשים את דוכני הספרים בביטול. הם מאפשרים להשריש רעיונות בשלב הרך של הילדות בו מתעצבת האישיות. די לקרוא את הסופר הסובייטי מקסים גורקי שדרש ליצור ספרות מגויסת להגשמת המהפכה המרקסיסטית, כדי להבין מה משמעותה של יצירה מאורגנת, קולקטיביסטית ואידיאולוגית. האלטרנטיבה היא ספרות בלא מטרה, המדברת פנימה – אל הנשמה. 


ד"ר רונית דרור היא מטפלת פרטנית וזוגית ויו"ר עמותת "לצדכם"

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן