אחת הדעות הכי נפוצות לגבי פוליטיקאים היא שכולם מושחתים ודואגים רק לעצמם. אני לא מסכים עם הדעה הזו. נכון, יש פוליטיקאים נטולי ערכים שהדבר היחיד החשוב להם הוא צבירת כוח וכסף, אבל הם יוצאי הדופן. הבחירה בדרך חיים פוליטית היא בחירה לא פשוטה. יש לה הרבה מאוד מחירים והיא מכתיבה אורח חיים תזזיתי וחסר יציבות – ורוב מי שבוחר בדרך הזו עושה את זה כדי לקדם את הערכים שהוא מאמין בהם.

ועדיין, נראה שככל שעובר הזמן, עמוד השדרה המוסרי של פוליטיקאים הולך ומתרופף, ותהליך קבלת ההחלטות שלהם הופך לזר ומוזר למי שמסתכל מבחוץ. אנחנו לא מבינים איך יכול להיות שהם מקבלים את ההחלטות המשונות האלה ושואלים את עצמנו למה אין יותר אנשים נורמליים בפוליטיקה.

פרס ולבני בחרו בהישגים ברורים ומידיים, אך שילמו על כך באובדן כוח פוליטי ותמיכה ציבורית

הסיבה לזה היא פשוטה: הבחירה להיכנס לעולם הפוליטי מחייבת את הפוליטיקאים להיכנס לסביבה שיש בה חוקים משלה. הכלל הפוליטי המרכזי המעצב את החשיבה הפוליטית הוא: בלי כוח פוליטי אי אפשר לקדם ערכים. וכדי לצבור כוח, הפוליטיקאים צריכים לציית לחוקים של מגרש המשחקים הפוליטי הדורש מהם לנקוט, מדי פעם, בצעדים שייראו לא סבירים למי שהמערכת הפוליטית זרה לו.

וכך, פוליטיקאים רבים מוצאים את עצמם, בכל רגע בקריירה שלהם, עומדים בפני הבחירה בין עשייה פוליטית שתועיל בעיקר לקידום האישי שלהם לבין עשייה שלא תקדם אותם אך תקדם את הערכים שהם מאמינים בהם. בכל מערכת בחירות אנחנו רואים מחדש את המתח שכל המפלגות מתמודדות איתו בין הפיתוי להצטרף לקואליציה ולהבטיח הישגים בטווח הקצר, לבין הצורך להישאר באופוזיציה כדי לאתגר את השלטון ואולי להצליח להחליף אותו.

לדוגמה, שמעון פרס בחר להצטרף להרבה ממשלות ליכוד שהוקמו בזמן שהנהיג את מפלגת העבודה, ובכך הבטיח הישגים בשטח אך פגע ביכולת שלו לצבור הון פוליטי; ציפי לבני ניהלה ב-2013 קמפיין בחירות על טהרת ההתנגדות לנתניהו, אך בחרה בכל זאת להצטרף לממשלתו כדי "להשפיע מבפנים". פרס ולבני בחרו בהישגים ברורים ומידיים, אך שילמו על כך באובדן כוח פוליטי ותמיכה ציבורית. בימין אנחנו רואים בימים אלה ממש את ההימור הפוליטי הדרמטי של נפתלי בנט שפרש מ"הבית היהודי" והקים את "הימין החדש". מהלך זה בא מתוך כוונה ברורה להגדיל את כוחו הפוליטי ולהתמודד בעתיד על ראשות הממשלה על אף שבראשות "הבית היהודי" היה יכול להמשיך ולהשפיע בצורה משמעותית על מדיניות הממשלה בלי שמץ של סיכון פוליטי.

אמנם במקרים רבים ניתן לשלב בין צבירת כוח פוליטי לבין קידום ערכים אידיאולוגיים, אבל הקונפליקט בין שתי המטרות האלה הוא מאפיין חוזר ונשנה של החיים הפוליטיים. עם הזמן, המציאות הזו מתחילה להשפיע על כל פוליטיקאי: היא מעודדת אותם לחשיבה פרנואידית. וכך אנחנו מגלים פער עמוק בין הפוליטיקאי הנאיבי שנכנס למערכת לבין הפוליטיקאי המנוסה והמשופשף אחרי שנים רבות בתוכה.

חשיבה פרנואידית היא תופעה הכרחית בעולם הפוליטי כי המציאות היא שמדובר בעולם תחרותי מאוד, וגם בדרגים הנמוכים ביותר פוליטיקאי צריך ללמוד להתנהל בחשאיות ולהיזהר בבחירת בני בריתו. התנהלות בסביבה עתירת סודות, שקרים ובגידות תייצר את החשיבה הזו אצל כל אדם אחרי מספיק זמן. פוליטיקאים בכירים הם בדרך כלל זהירים יותר וחשדניים יותר. ואלה שאינם מאמצים את ההתנהגות הזו מוצאים את עצמם פעמים רבות נבעטים מהמערכת.

לא סתם ברומא העתיקה, מנהיגים שזכו לתהלוכות ניצחון לוו על ידי אדם שלחש להם באוזנם "אתם רק בני תמותה"

העולם הפוליטי גם מכריח פוליטיקאים לעסוק באופן בלתי פוסק בנראות ובתדמית, כי יש להם תלות כמעט מוחלטת באופן שבו הם נתפסים בתקשורת ההמונים. רוב הציבור לא יודע באיזה נושאים משקיע הפוליטיקאי את זמנו, ומודד את הפוליטיקאי רק לפי האופן שבו הוא מצטייר בתקשורת (הממוסדת וגם ברשתות החברתיות). פוליטיקאים מעכלים מהר מאוד את ההבנה ש"לא שיווקת – לא עשית" – שללא עיסוק בלתי פוסק בדוברות וביחסי ציבור, אין משמעות לאף הישג פוליטי. ולכן, אנחנו מוצאים פוליטיקאים המצמצמים מאוד את העיסוק שלהם בנושאים שקשה יותר לשווק לציבור הרחב, ונזהרים מאוד מעיסוק בנושא שיכול להשפיע על התדמית שלהם לרעה – גם אם הוא הדבר הנכון והערכי לעשות.

ההשפעה הגדולה ביותר של הפוליטיקה על הפוליטיקאים מתבטאת, כנראה, בתפיסת המציאות שלהם, והתפיסה העצמית שלהם, שמשתנות בצורה דרסטית. ברמה הפשוטה ביותר, אפשר לראות תופעות של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" – פוליטיקאים שהחזיקו בעמדות פשוטות, חדות וברורות גילו שבעולם הפוליטי ובעולם המדיניות הציבורית אין תשובות קלות לאף בעיה. תופעות שנראות מובנות מאליהן לצופה מהצד נראות סבוכות ומורכבות יותר כשמסתכלים עליהן מתוך המערכת ועם היכרות עמוקה של הקשיים ביישום מדיניות ציבורית אפקטיבית.

עם הזמן הם מתרחקים מהמציאות שאותה הם אמורים לעצב. אנחנו מכירים את התופעה של פוליטיקאים בכירים שאינם יודעים מה הם מחירי החלב, אבל התוצאה של חיים בתוך הבועה הפוליטית מגיעה עמוק יותר. דילים מפוקפקים ויחסים לא תקינים עם בעלי הון או כלי תקשורת נראים פחות בעייתיים כאשר הם הנורמה מסביב לפוליטיקאי. ושנים של פשרות ויחסי קח ותן עם גורמים פוליטיים אחרים גורמות לפוליטיקאים לפעול בדרכים שהיו נראות להם עצמם, כשהיו צעירים, לא סבירות ולא מוסריות.

וכמובן, ככל שפוליטיקאי מצליח יותר, ההשפעות האלה מחמירות. ככל שפוליטיקאי יתקדם יותר, הוא ייטה יותר להסתכל על עצמו כבלתי מנוצח וכעילוי. לא סתם ברומא העתיקה, מנהיגים שזכו לתהלוכות ניצחון לוו על ידי אדם שלחש להם באוזנם "אתם רק בני תמותה". בלי התזכורת הזו, קל לכל אדם פופולרי ומוערץ לשכוח שהוא אדם ככל האנשים.

האם זו תופעה בלתי נמנעת? לא בהכרח. יש דוגמאות רבות בהיסטוריה לפוליטיקאים שהצליחו לצמצם את ההשפעות של המערכת הפוליטית עליהם. אבל התנגדות להשפעות האלה דורשת מעין מערכת חיסונית חזקה מאוד כי הפיתויים להיכנע אליהן גדולים.

חלק מהמערכת החיסונית הזו נמצא אצל הפוליטיקאים עצמם. בזמן שכיהן בתור מפקח המשטרה בניו יורק, אמר תיאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב, לעיתונאי ששאל אותו אם הוא רוצה להיות נשיא: "ברור שאני רוצה להיות נשיא… אבל אסור לי לתת לעצמי לחשוב על כך. אם אעשה זאת, אני אתחיל לעבוד לקראת זה, אני אהיה זהיר, מחושב, מהוסס בכל מילה ומעשה, וכך – אנצח את עצמי". זו הבנה נדירה של פוליטיקאי המודע להשפעות עליו מצד המערכת הפוליטית – ולכן יכול להתנגד להשפעות האלה טוב יותר. פוליטיקאים היודעים לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות ושומרים על מודעות עצמית גבוהה, הם פוליטיקאים שלנו, הציבור, כדאי מאוד לקדם.

חלק נוסף מהמערכת החיסונית הזו נמצא בחוץ. כלי אחד הוא הגבלת קדנציות: הגבלה כזו תוודא גם תחלופה גבוהה יותר בהנהגה הציבורית, וגם תאפשר לנו לבחור במנהיגים שעוצבו פחות על ידי חיים שלמים במערכת הפוליטית.

כלי נוסף הוא תחרות. אם הפוליטיקאים מרשים לעצמם להתנהג באופן לא מוסרי, זה בגלל שאנחנו, הציבור, מאפשרים להם. לעתים זה בלתי נמנע, כשעלינו לבחור בין פוליטיקאי הפועל בצורה נקייה ותקנית, אך מחזיק בעמדות אידיאולוגיות הפוכות משלנו לבין פוליטיקאי הפועל בצורה לא מוסרית, אך מחזיק בעמדות שאנחנו מסכימים איתן. אבל במסגרות מסוימות – כאשר אנחנו מצביעים בבחירות מקדימות של מפלגות, או כאשר אנחנו צריכים לבחור בין מספר מפלגות בעלות קו אידיאולוגי דומה – אנחנו יכולים לתמרץ פוליטיקאים השומרים על קו מוסרי וערכי ולהעניש את אלה שלא. ואם נעלה את הרף שאנחנו מציבים למנהיגים שלנו – הם ייאלצו להתיישר.

---

חגי אלקיים שלם הוא פסיכולוג פוליטי, מנחה הפודקאסט "הספינר – מאחורי הקלעים של הפוליטיקה"

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן