לחוסר איזון יש מחיר. בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה, בטבע, בחיים העסקיים, בחיים האנושיים. בכל אחד מפסיפסי חיינו יש סכנה של חוסר איזון והוא תמיד יגבה מאיתנו מחיר.

בחיים העסקיים של פירמה מתקיים לעתים קרובות חוסר איזון בין ההנהלה הבכירה לבין העובדים מהשורה. בנושאי שכר, למשל, יש חוסר איזון בין כוחו של בעל השליטה או המנכ”ל לבין הדירקטוריון. יש גם חוסר איזון בין הדאגה לטווח הקצר לבין אסטרטגיה לטווח הארוך. בהקשר הזה אדון הפעם.

העידן הנוכחי של הקפיטליזם, יחד עם החדשנות הכל כך מקיפה ומהירה המתלווה אליו, והטבע האנושי, חוברים יחד כדי לגרום לפירמה העסקית ולמנהליה לדאוג קודם כל לטווח הקצר, ולעתים קרובות מאוד זה בא על חשבון הטווח הארוך.

זהו עידן שבו התרבות הקלוקלת של וול-סטריט מחלחלת לכל השווקים הפיננסים, וזוהי תרבות המקדשת את הטווח הקצר בדמות השורה התחתונה. אוי לה, לחברה ולמניה שלה, ולעתים גם למנכ”ל שלה, שהחמיץ את תחזית הרווח בסנט אחד או שניים. אוי לה גם לחברה שהנמיכה את תחזית ההכנסות או את תחזית הרווח שלה לרבעון הקרוב, או לשנה הקרובה. החדשנות הטכנולוגית ושפע המידע הזורם למשקיעים בזמן אמת, יחד עם האפשרות שיש להם להגיב בזמן אמת לכל ידיעה חשובה או לא חשובה, ובתוספת העובדה שהרגשות, ולא ההיגיון הקר, הן שמנחות את דרך פעילותם – כל אלה גורמים להם לאמץ אסטרטגיה לטווח קצר.

צבי סטפק

ברמת הניהול של הפירמה, ברמת המנכ”ל, אין זה פשוט כלל להימנע מהזנחת הטווח הארוך, שכן היצור האנושי באשר הוא, משחר לידתו, מחפש את הסיפוק המידי, את מה שיביא לו תוצאות חיוביות ומהר ככל האפשר. הוא מחפש את מה שיזכה אותו בהערכת הסובבים, ובבגרותו, אותו ילד או ילדה שצמחו להיות מנכ”ל ממשיך לחפש את זה.

גם הנסיבות החיצוניות, ולא רק הפנימיות לוחצות עליו לפעול באותו כיוון. הקדנציה שלו היא בדרך כלל בת ארבע עד שש שנים. הוא חרד לשמו, לתפקידו הבא, והוא צריך להראות תוצאות טובות בטווח הזמן הזה שאיננו ארוך במונחי פירמה. אם הוא ידאג היטב להתפתחות העסקית של הפירמה מעבר לטווח הזה, ויפעל נכון, מישהו אחר מן הסתם יזכה בתהילה וגם בתגמול הכספי.

לעתים קרובות הוא נמצא בלחץ מצד בעל השליטה שלו ו/או הדירקטוריון להביא תוצאות בטווח הקצר. גם הסביבה החברתית שלו מצפה ממנו “להצליח”. אם נוסיף לכך את המסגרת המשפטית שקובעת (חוק החברות) שתכלית קיומה של הפירמה היא “השאת רווחים” נקבל תמונה מלחיצה מאוד מנקודת מבטו של המנכ”ל.

יש לא מעט מחקרים המצביעים על כך שחברות משפחתיות מצליחות יותר מחברות אחרות, למשל, כאלה שאין בהן גרעין שליטה. אני בהחלט מאמין שזה כך. אני גם בהחלט מאמין שהסיבה לכך היא, שלחברה משפחתית, כמובן אם היא מתנהלת בדרך ראויה ונכונה, יש הרצון וגם היכולת להתנהל בראייה עסקית לטווח הרחוק.

התנהלות עסקית מתוך ראייה שכזו היא המפתח להצלחה לאורך זמן של הפירמה ובעלי מניותיה. זה אינו פשוט גם בחברות משפחתיות, במיוחד כאלה הפועלות בסביבה תחרותית מאוד וחדשנית מאוד ונתונות להשפעות שקשה מאוד לחזות מראש. התנהלות כזו אין פירושה שהיא עוצמת עיניה מההתרחשויות בטווח הקצר. מובן וברור שכל תכנית עסקית ארוכת טווח לא רק רשאית, אלא חייבת לעשות את ההתאמות המתבקשות להתפתחויות, ולא לדבוק באופן עיוור בתכנית המקורית על כל מרכיביה רק כי ככה החליטו לפני עשור. אם נוצרים איומים לאורך הדרך שלא נחזו קודם לכן, צריך להתמודד איתם. אם נוצרו הזדמנויות בלתי צפויות צריך לדעת לנצל אותן ולשלבן בתכנית האסטרטגית ארוכת הזמן, גם אם זו תשתנה במידת מה.

הדוגמא של טבע יכולה להמחיש מה קורה כאשר חברה מתנהלת מתוך ראייה לטווח ארוך אך יודעת לנצל גם הזדמנויות הנקרות בדרכה לצמוח ולשגשג, ומה קורה לה כאשר ההסתכלות היא לטווח הקצר. הנהלת טבע ידעה היטב שה”בוננזה” המאוד ייחודית שלה, הקופקסון, תסתיים יום אחד, ולמרות זאת היא לא הכינה עצמה ליום סגריר. בצר לה ובצוק העתים היא נקלעה לסיטואציה שבה, מתוך לחץ עצום, היא החליטה על ביצוע רכישת ענק ומינפה עצמה לדעת.

כל שחקן שחמט רציני יודע שכדי לנצח את יריבו צריך בכל שלב לתכנן כמה צעדים קדימה. לפעמים צריך להקריב חייל, או כלי בדרגה גבוהה יותר, בדרך למלך של היריב כדי לתת לו מט. במקרה של טבע, הנהלתה נתנה מט עצמי.

* צבי סטפק הוא מבעלי מיטב דש ומשמש כיו”ר בית ההשקעות, יו”ר אגוד החברות הציבוריות ומייסד, יחד עם אחרים, של קפיטליזם קשוב ישראל.