קפיטליזם והחברה הישראלית
האיום של מלחמת הסחר המתפתחת בין ארה"ב לבין סין על הגלובליזציה, שהיא אבן היסוד של הקפיטליזם, רק הוחמר מאז התפרסם המאמר הראשון שלי בסדרה בת שלושה פרקים. אבל, זה איננו האיום היחיד על עצם קיומו של הקפיטליזם.
האיום, הגדול לא פחות, מגיע מהתוצרים המעוותים שנלוו לקפיטליזם – פערי אי שוויון בתוך חברות רבות, כאשר ציבורים שלמים חשים שפירות הצמיחה בעשרות השנים האחרונות לא הגיעו אליהם, קרי, מעמד הביניים וכל מי שמתחתיו, אלא רק לשכבה צרה מאוד של העשירון, ואף המאיון העליון.
זה אולי לא לגמרי נכון, שכן רמת החיים של המוני בני אדם אכן השתפרה בדור האחרון. אבל מה לעשות, אנשים, מעצם טבעם, משווים עצמם לאחרים וזה מה שקובע את תחושתם, ההבדל – הפער היחסי, ולא המצב האבסולוטי. לכן חלק ממה שנדרש כדי לשמר את הקפיטליזם בעולם צריך להגיע מהמאמץ לצמצם את אי השוויון.
החברה הישראלית שלנו היא חברה משוסעת ומפולגת בין ימין לבין שמאל, בין דתיים לבין חילוניים, בין דתיים לבין חרדים, בין יהודים לבין ערבים, ולכך נוספים גם הפערים החברתיים העמוקים.
יש הגורסים שפערי אי-השוויון בעולם, ולעניינינו גם בישראל, דווקא הצטמצמו בשנים האחרונות ומגבים קביעה זו בנתונים. הרשו לי לפקפק בקביעה זו. נכון, היו טייקונים שנפלו, המדינה העלתה את שכר המינימום, העלתה את קצבת הנכים, ועוד מהלכים, בכלל זה הגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי, אבל שכר הוא מרכיב אחד בפערים שנוצרים, וכרגע, גם לא החשוב שבהם. שני המקורות האחרים שהם מקורות העושר עבור מעטים יחסית הם השקעות בשוק ההון והשקעות בנדל"ן. השווקים הפיננסים בעולם כולו, ובכלל זה בישראל, חייכו למשקיעים בשנים האחרונות והעשירו את כיסם של מי שהממון נמצא מלכתחילה בכיסם, והמשמעות של זה – של הנכסים הפיננסיים והפערים שנוצרים בהם, היא הרבה יותר גדולה מצמצום הפער במשכורות – בהכנסות השוטפות.
ובאשר לנדל"ן, עליית מחירי הדירות (נכסים ריאליים), הטיבה מאוד עם המשקיעים בהן, פגעה במשפרי דיור, כלומר, במי שמתגורר בדירתו ורוצה לרכוש דירה גדולה יותר, והזיקה מאוד לכל מי שאין ברשותו דירה, כמו זוגות צעירים שאין להם הורים או סבים עשירים.
השכר שעלה בשנים האחרונות לא מכסה ולו קמצוץ מעליית מחירי הדירות, וכיום כדי להגיע לרכישת דירה צריך לעבוד ולהשתכר כ-70% חודשים יותר, כלומר שנים רבות יותר בהשוואה למה שנדרש לפני עשור.
המציאות הזו, והתחושה הזו של ציבורים שלמים, שמלווה גם בתחושה שהמדינה מתנערת מאחריותה בתחומי חיים רבים ומפילה אותה על המגזר השלישי, היא מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית ולמשטר הקפיטליסטי, שעשוי להיתפש כאחראי, שכן הממשלה, הדואגת להישרדותה, יודעת לכוון את האש ממנה אל המגזר העסקי, כפי שעשתה במחאת קיץ 2011.
המגזר העסקי סובל בשני העשורים האחרונים מתדמית שלילית, אף על פי שהוא זה שמהווה את הבסיס לצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי והוא זה שמספק עבודה לציבור המועסקים.
התדמית השלילית מיתרגמת, לעתים קרובות, ליחס שלילי מאוד שנובע מתחושת פערי אי-השוויון, חוסר הצדק, יוקר המחיה, למרות שחלק ניכר מכך היה בתחום אחריותה של המדינה. חלק מההתייחסות העוינת כלפיו קנה המגזר העסקי "ביושר", בהתנהלותם של טייקונים שפשטו רגל ופגעו בחסכונות, בהתנהלות מערכת הבנקאות, ובהתנהלות "בכירי" המגזר בהקשר של שכר הבכירים, התנהלות שממש דקרה את העיניים, משכה אליה אש והביאה על המגזר הפיננסי רגולציה מכבידה בדמות חוק שכר הבכירים.
אין ספק שהמגזר העסקי צריך לשנות את התנהלותו. זה נכון גם כלכלית וזה גם מוסרי והוגן יותר. והפתרון הוא התנהלות ברוח הקפיטליזם הקשוב, ועל כך במאמר השלישי והאחרון בסדרה.
* צבי סטפק הוא מבעלי מיטב דש ומשמש כיו"ר בית ההשקעות, יו"ר אגוד החברות הציבוריות ומייסד, יחד עם אחרים, של קפיטליזם קשוב ישראל.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
עוד כתבות של צבי סטפק
קפיטליזם והחברה הישראלית
האיום של מלחמת הסחר המתפתחת בין ארה"ב לבין סין על הגלובליזציה, שהיא אבן היסוד של הקפיטליזם, רק הוחמר מאז התפרסם המאמר הראשון שלי בסדרה בת שלושה פרקים. אבל, זה איננו האיום היחיד על עצם קיומו של הקפיטליזם.
האיום, הגדול לא פחות, מגיע מהתוצרים המעוותים שנלוו לקפיטליזם – פערי אי שוויון בתוך חברות רבות, כאשר ציבורים שלמים חשים שפירות הצמיחה בעשרות השנים האחרונות לא הגיעו אליהם, קרי, מעמד הביניים וכל מי שמתחתיו, אלא רק לשכבה צרה מאוד של העשירון, ואף המאיון העליון.
זה אולי לא לגמרי נכון, שכן רמת החיים של המוני בני אדם אכן השתפרה בדור האחרון. אבל מה לעשות, אנשים, מעצם טבעם, משווים עצמם לאחרים וזה מה שקובע את תחושתם, ההבדל – הפער היחסי, ולא המצב האבסולוטי. לכן חלק ממה שנדרש כדי לשמר את הקפיטליזם בעולם צריך להגיע מהמאמץ לצמצם את אי השוויון.
החברה הישראלית שלנו היא חברה משוסעת ומפולגת בין ימין לבין שמאל, בין דתיים לבין חילוניים, בין דתיים לבין חרדים, בין יהודים לבין ערבים, ולכך נוספים גם הפערים החברתיים העמוקים.
יש הגורסים שפערי אי-השוויון בעולם, ולעניינינו גם בישראל, דווקא הצטמצמו בשנים האחרונות ומגבים קביעה זו בנתונים. הרשו לי לפקפק בקביעה זו. נכון, היו טייקונים שנפלו, המדינה העלתה את שכר המינימום, העלתה את קצבת הנכים, ועוד מהלכים, בכלל זה הגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי, אבל שכר הוא מרכיב אחד בפערים שנוצרים, וכרגע, גם לא החשוב שבהם. שני המקורות האחרים שהם מקורות העושר עבור מעטים יחסית הם השקעות בשוק ההון והשקעות בנדל"ן. השווקים הפיננסים בעולם כולו, ובכלל זה בישראל, חייכו למשקיעים בשנים האחרונות והעשירו את כיסם של מי שהממון נמצא מלכתחילה בכיסם, והמשמעות של זה – של הנכסים הפיננסיים והפערים שנוצרים בהם, היא הרבה יותר גדולה מצמצום הפער במשכורות – בהכנסות השוטפות.
ובאשר לנדל"ן, עליית מחירי הדירות (נכסים ריאליים), הטיבה מאוד עם המשקיעים בהן, פגעה במשפרי דיור, כלומר, במי שמתגורר בדירתו ורוצה לרכוש דירה גדולה יותר, והזיקה מאוד לכל מי שאין ברשותו דירה, כמו זוגות צעירים שאין להם הורים או סבים עשירים.
השכר שעלה בשנים האחרונות לא מכסה ולו קמצוץ מעליית מחירי הדירות, וכיום כדי להגיע לרכישת דירה צריך לעבוד ולהשתכר כ-70% חודשים יותר, כלומר שנים רבות יותר בהשוואה למה שנדרש לפני עשור.
המציאות הזו, והתחושה הזו של ציבורים שלמים, שמלווה גם בתחושה שהמדינה מתנערת מאחריותה בתחומי חיים רבים ומפילה אותה על המגזר השלישי, היא מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית ולמשטר הקפיטליסטי, שעשוי להיתפש כאחראי, שכן הממשלה, הדואגת להישרדותה, יודעת לכוון את האש ממנה אל המגזר העסקי, כפי שעשתה במחאת קיץ 2011.
המגזר העסקי סובל בשני העשורים האחרונים מתדמית שלילית, אף על פי שהוא זה שמהווה את הבסיס לצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי והוא זה שמספק עבודה לציבור המועסקים.
התדמית השלילית מיתרגמת, לעתים קרובות, ליחס שלילי מאוד שנובע מתחושת פערי אי-השוויון, חוסר הצדק, יוקר המחיה, למרות שחלק ניכר מכך היה בתחום אחריותה של המדינה. חלק מההתייחסות העוינת כלפיו קנה המגזר העסקי "ביושר", בהתנהלותם של טייקונים שפשטו רגל ופגעו בחסכונות, בהתנהלות מערכת הבנקאות, ובהתנהלות "בכירי" המגזר בהקשר של שכר הבכירים, התנהלות שממש דקרה את העיניים, משכה אליה אש והביאה על המגזר הפיננסי רגולציה מכבידה בדמות חוק שכר הבכירים.
אין ספק שהמגזר העסקי צריך לשנות את התנהלותו. זה נכון גם כלכלית וזה גם מוסרי והוגן יותר. והפתרון הוא התנהלות ברוח הקפיטליזם הקשוב, ועל כך במאמר השלישי והאחרון בסדרה.
* צבי סטפק הוא מבעלי מיטב דש ומשמש כיו"ר בית ההשקעות, יו"ר אגוד החברות הציבוריות ומייסד, יחד עם אחרים, של קפיטליזם קשוב ישראל.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
