המסע שלי כאיש חינוך התחיל אי שם בעיר סוקרה שבבוליביה. הייתי צעיר אחרי צבא עם חלומות ואיכשהו התגלגלתי להתנדב בבית יתומים בעיר. המשימה שקיבלתי: להשגיח על קבוצה של 30 ילדים בני 5-2.

שום דבר לא הכין אותי לג׳ונגל שהגעתי אליו. הייתה שם אלימות קשה ועשיתי ככל יכולתי למנוע מהילדים לפגוע אחד בשני. ניסיתי הכול. ניסיתי להפריד ביניהם, להסיח את דעתם, להסביר בנעימות ורק לא להרים את הקול… אבל שום דבר שעשיתי לא הרגיש נכון. כעבור יומיים עשיתי מעשה מהפכני, לפחות כך זה היה אז בשבילי, והחלטתי שבמקום להגיב למריבות ולנסות להשליט סדר, רק אשב שם ולא אעשה כלום.

מה שקרה אחר כך היה מדהים. האלימות בין הילדים פחתה מיד משמעותית. כשהוצאתי את עצמי מהמשוואה הבחנתי שהילדים מסתכלים אחד על השני ולא עלי ועל התגובות שכל הזמן ייצרתי. להפתעתי הרבה, הילדים היתומים ניהלו את המשברים שלהם באופן הרבה יותר אפקטיבי ופחות אלים דווקא כשלא לקחתי בהם חלק.

כשחזרתי לארץ, בזכות אותה התנסות בבוליביה, מצאתי את עצמי מנהל גן ילדים שהקמתי עם אימי. באופן מודע לא הלכתי מיד ללמוד חינוך במוסדות אקדמיים, אלא החלטתי שקודם אלמד את מקצוע הגננות מהתבוננות בילדים ובהתנהגות שלהם. ההתבוננות פתחה בפניי עולם שלם ומסקרן והבנתי שהמסקנות שהגעתי אליהן מהתצפית בבוליביה היו רק ההתחלה.

הבחנתי שבפעמים הרבות שאנחנו המבוגרים, מנסים להתערב, לאזן, ללמד, להסביר ולחזק את הילדים אנחנו בעצם מפרים את האיזון הטבעי. הבנתי כמה מעשי הילדים מושפעים מהתגובות ומההתייחסות שלנו, וכך גם הדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת תחושת ההצלחה שלהם.

בעבודתי כגנן בגן ילדים אני מבחין כל הזמן בהורים שמנסים לחזק את הילדים ולגרום להם להאמין, למשל, שהציור שציירו הוא ״יפה״, ״טוב״ או ״יחודי״. בפועל, דרך תצפית, לא קשה לראות שהילדים טועים להבין את המסר של המבוגר ובעצם מאמינים שהמבוגר אוהב אותם יותר כשהם מציירים, עוזרים לחבר או מקבלים ציון גבוה בבית הספר.

אך כשמחנך או הורה מרעיף מחמאות על ילד הוא לא מחזק את הילד. אלא רק את מה שהילד חושב על מה שחושבים עליו. מה הבעיה בכך אתם שואלים?

תפיסת ההצלחה של הילד צומחת על יסודות דעותיהם של אחרים – בתחילת חייו יהיו אלה הוריו ומשפחתו ובהמשך חבריו ומוריו. ילד בן שנתיים שמצייר ציור ומקבל מחמאות מהוריו על יכולותיו ועל הציור: ״איזה ציור יפה״, ״אתה כל כך מוכשר״, ״כל הכבוד! זה מושלם״, אמנם נהנה מתשומת הלב אבל מיד צריך עוד ועוד ממנה, כל כך הרבה שהוא מאבד את היכולת להבין מה דעתו על ציור או על כל עיסוק אחר. הוא מיד לוקח פיסת נייר, משרבט משהו ומבקש עוד פידבק ועוד אחד.

כך נוצרת המשוואה: אם חושבים שאני מוצלח, אני מוצלח.

והאתגר: מה אני צריך לעשות כדי שיראו ויאהבו אותי.

כשילד כזה יוצא מבועת הגיל הרך הוא עלול לקחת מאוד קשה דעות שליליות על מעשיו והישגיו.

להבדיל מכך, דמיינו מצב שילד תמיד מקבל פידבק כזה על חוויותיו ודעותיו:

ילד: אבא זה יפה?

האב: אני רואה שאתה גאה בתוצאה, שנהנית מהציור והשתמשת בהרבה צבעים. אני אוהב את זה".

הילד: "אז זה יפה?"

האב: "אתה אוהב את זה?"

הילד : "כן"

האב : "אז כן"

דעתנו כהורים/מחנכים לא רלוונטית לתפיסת ההצלחה של הילד. תפקידנו לעזור לו להקשיב לדעותיו, לתחושותיו, לדרכו ובעצם לעצמו.

כשילד יודע מה הוא אוהב הוא עסוק בלשפר את העשייה שלו. הוא כמובן לא יכול להתעלם מהעולם שסביבו ומהשוואות אבל במקום שהשאלה הפנימית שתנחה אותו תהיה: ״אוהבים אותי?" או "מה אני צריך לעשות כדי שיאהבו אותי?״ בכוחנו לשנות את השאלה הפנימית ל: ״אני אוהב את זה? טוב לי? ומה יכול לעזור לי? מה אני יכול לעשות כדי שיהיה לי טוב?

תחושת הצלחה היא בפרטים הקטנים. אני יכול להיכשל כלכלית בפרויקט אבל לצאת שמח ומרוגש כי הצלחתי ללמוד בדיוק את מה שחסר לי ולהבין מהו הפרויקט הבא ואיך אני רוצה לבצעו.

בשביל להתייחס לפרויקט כמשימה לימודית ולא רק כהצלחה או כישלון, ילדים צריכים לגדול בסביבה שמאפשרת להם לחקור את הרגש שלהם, את מה שהם אוהבים ולמה, את הדרך שבה הם השיגו את מה שהשיגו. לפעמים הדעות שלנו רק מפריעות להם להבין את עצמם ואת הדעות שלהם.

* דרור כהן הוא גנן ומרצה על תקשורת אפקטיבית עם ילדים. מנכ"ל עמותת "החופש לגדול" ומנהל גן הילדים "דרור של גן".