הרשמה לניוזלטר

המסע שלי כאיש חינוך התחיל אי שם בעיר סוקרה שבבוליביה. הייתי צעיר אחרי צבא עם חלומות…

דרור כהן | 17 באפריל 2018 | דעות | 3 דק׳

ילד שלי מוצלח

המסע שלי כאיש חינוך התחיל אי שם בעיר סוקרה שבבוליביה. הייתי צעיר אחרי צבא עם חלומות ואיכשהו התגלגלתי להתנדב בבית יתומים בעיר. המשימה שקיבלתי: להשגיח על קבוצה של 30 ילדים בני 5-2.

שום דבר לא הכין אותי לג׳ונגל שהגעתי אליו. הייתה שם אלימות קשה ועשיתי ככל יכולתי למנוע מהילדים לפגוע אחד בשני. ניסיתי הכול. ניסיתי להפריד ביניהם, להסיח את דעתם, להסביר בנעימות ורק לא להרים את הקול… אבל שום דבר שעשיתי לא הרגיש נכון. כעבור יומיים עשיתי מעשה מהפכני, לפחות כך זה היה אז בשבילי, והחלטתי שבמקום להגיב למריבות ולנסות להשליט סדר, רק אשב שם ולא אעשה כלום.

מה שקרה אחר כך היה מדהים. האלימות בין הילדים פחתה מיד משמעותית. כשהוצאתי את עצמי מהמשוואה הבחנתי שהילדים מסתכלים אחד על השני ולא עלי ועל התגובות שכל הזמן ייצרתי. להפתעתי הרבה, הילדים היתומים ניהלו את המשברים שלהם באופן הרבה יותר אפקטיבי ופחות אלים דווקא כשלא לקחתי בהם חלק.

כשחזרתי לארץ, בזכות אותה התנסות בבוליביה, מצאתי את עצמי מנהל גן ילדים שהקמתי עם אימי. באופן מודע לא הלכתי מיד ללמוד חינוך במוסדות אקדמיים, אלא החלטתי שקודם אלמד את מקצוע הגננות מהתבוננות בילדים ובהתנהגות שלהם. ההתבוננות פתחה בפניי עולם שלם ומסקרן והבנתי שהמסקנות שהגעתי אליהן מהתצפית בבוליביה היו רק ההתחלה.

הבחנתי שבפעמים הרבות שאנחנו המבוגרים, מנסים להתערב, לאזן, ללמד, להסביר ולחזק את הילדים אנחנו בעצם מפרים את האיזון הטבעי. הבנתי כמה מעשי הילדים מושפעים מהתגובות ומההתייחסות שלנו, וכך גם הדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת תחושת ההצלחה שלהם.

בעבודתי כגנן בגן ילדים אני מבחין כל הזמן בהורים שמנסים לחזק את הילדים ולגרום להם להאמין, למשל, שהציור שציירו הוא ״יפה״, ״טוב״ או ״יחודי״. בפועל, דרך תצפית, לא קשה לראות שהילדים טועים להבין את המסר של המבוגר ובעצם מאמינים שהמבוגר אוהב אותם יותר כשהם מציירים, עוזרים לחבר או מקבלים ציון גבוה בבית הספר.

אך כשמחנך או הורה מרעיף מחמאות על ילד הוא לא מחזק את הילד. אלא רק את מה שהילד חושב על מה שחושבים עליו. מה הבעיה בכך אתם שואלים?

תפיסת ההצלחה של הילד צומחת על יסודות דעותיהם של אחרים – בתחילת חייו יהיו אלה הוריו ומשפחתו ובהמשך חבריו ומוריו. ילד בן שנתיים שמצייר ציור ומקבל מחמאות מהוריו על יכולותיו ועל הציור: ״איזה ציור יפה״, ״אתה כל כך מוכשר״, ״כל הכבוד! זה מושלם״, אמנם נהנה מתשומת הלב אבל מיד צריך עוד ועוד ממנה, כל כך הרבה שהוא מאבד את היכולת להבין מה דעתו על ציור או על כל עיסוק אחר. הוא מיד לוקח פיסת נייר, משרבט משהו ומבקש עוד פידבק ועוד אחד.

כך נוצרת המשוואה: אם חושבים שאני מוצלח, אני מוצלח.

והאתגר: מה אני צריך לעשות כדי שיראו ויאהבו אותי.

כשילד כזה יוצא מבועת הגיל הרך הוא עלול לקחת מאוד קשה דעות שליליות על מעשיו והישגיו.

להבדיל מכך, דמיינו מצב שילד תמיד מקבל פידבק כזה על חוויותיו ודעותיו:

ילד: אבא זה יפה?

האב: אני רואה שאתה גאה בתוצאה, שנהנית מהציור והשתמשת בהרבה צבעים. אני אוהב את זה”.

הילד: “אז זה יפה?”

האב: “אתה אוהב את זה?”

הילד : “כן”

האב : “אז כן”

דעתנו כהורים/מחנכים לא רלוונטית לתפיסת ההצלחה של הילד. תפקידנו לעזור לו להקשיב לדעותיו, לתחושותיו, לדרכו ובעצם לעצמו.

כשילד יודע מה הוא אוהב הוא עסוק בלשפר את העשייה שלו. הוא כמובן לא יכול להתעלם מהעולם שסביבו ומהשוואות אבל במקום שהשאלה הפנימית שתנחה אותו תהיה: ״אוהבים אותי?” או “מה אני צריך לעשות כדי שיאהבו אותי?״ בכוחנו לשנות את השאלה הפנימית ל: ״אני אוהב את זה? טוב לי? ומה יכול לעזור לי? מה אני יכול לעשות כדי שיהיה לי טוב?

תחושת הצלחה היא בפרטים הקטנים. אני יכול להיכשל כלכלית בפרויקט אבל לצאת שמח ומרוגש כי הצלחתי ללמוד בדיוק את מה שחסר לי ולהבין מהו הפרויקט הבא ואיך אני רוצה לבצעו.

בשביל להתייחס לפרויקט כמשימה לימודית ולא רק כהצלחה או כישלון, ילדים צריכים לגדול בסביבה שמאפשרת להם לחקור את הרגש שלהם, את מה שהם אוהבים ולמה, את הדרך שבה הם השיגו את מה שהשיגו. לפעמים הדעות שלנו רק מפריעות להם להבין את עצמם ואת הדעות שלהם.

* דרור כהן הוא גנן ומרצה על תקשורת אפקטיבית עם ילדים. מנכ”ל עמותת “החופש לגדול” ומנהל גן הילדים “דרור של גן”.

שתפו את הכתבה:

ילד שלי מוצלח

המסע שלי כאיש חינוך התחיל אי שם בעיר סוקרה שבבוליביה. הייתי צעיר אחרי צבא עם חלומות…

דרור כהן | 17 באפריל 2018 | דעות | 6 דק׳

צילום: באדיבות דרור כהן

המסע שלי כאיש חינוך התחיל אי שם בעיר סוקרה שבבוליביה. הייתי צעיר אחרי צבא עם חלומות ואיכשהו התגלגלתי להתנדב בבית יתומים בעיר. המשימה שקיבלתי: להשגיח על קבוצה של 30 ילדים בני 5-2.

שום דבר לא הכין אותי לג׳ונגל שהגעתי אליו. הייתה שם אלימות קשה ועשיתי ככל יכולתי למנוע מהילדים לפגוע אחד בשני. ניסיתי הכול. ניסיתי להפריד ביניהם, להסיח את דעתם, להסביר בנעימות ורק לא להרים את הקול… אבל שום דבר שעשיתי לא הרגיש נכון. כעבור יומיים עשיתי מעשה מהפכני, לפחות כך זה היה אז בשבילי, והחלטתי שבמקום להגיב למריבות ולנסות להשליט סדר, רק אשב שם ולא אעשה כלום.

מה שקרה אחר כך היה מדהים. האלימות בין הילדים פחתה מיד משמעותית. כשהוצאתי את עצמי מהמשוואה הבחנתי שהילדים מסתכלים אחד על השני ולא עלי ועל התגובות שכל הזמן ייצרתי. להפתעתי הרבה, הילדים היתומים ניהלו את המשברים שלהם באופן הרבה יותר אפקטיבי ופחות אלים דווקא כשלא לקחתי בהם חלק.

כשחזרתי לארץ, בזכות אותה התנסות בבוליביה, מצאתי את עצמי מנהל גן ילדים שהקמתי עם אימי. באופן מודע לא הלכתי מיד ללמוד חינוך במוסדות אקדמיים, אלא החלטתי שקודם אלמד את מקצוע הגננות מהתבוננות בילדים ובהתנהגות שלהם. ההתבוננות פתחה בפניי עולם שלם ומסקרן והבנתי שהמסקנות שהגעתי אליהן מהתצפית בבוליביה היו רק ההתחלה.

הבחנתי שבפעמים הרבות שאנחנו המבוגרים, מנסים להתערב, לאזן, ללמד, להסביר ולחזק את הילדים אנחנו בעצם מפרים את האיזון הטבעי. הבנתי כמה מעשי הילדים מושפעים מהתגובות ומההתייחסות שלנו, וכך גם הדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת תחושת ההצלחה שלהם.

בעבודתי כגנן בגן ילדים אני מבחין כל הזמן בהורים שמנסים לחזק את הילדים ולגרום להם להאמין, למשל, שהציור שציירו הוא ״יפה״, ״טוב״ או ״יחודי״. בפועל, דרך תצפית, לא קשה לראות שהילדים טועים להבין את המסר של המבוגר ובעצם מאמינים שהמבוגר אוהב אותם יותר כשהם מציירים, עוזרים לחבר או מקבלים ציון גבוה בבית הספר.

אך כשמחנך או הורה מרעיף מחמאות על ילד הוא לא מחזק את הילד. אלא רק את מה שהילד חושב על מה שחושבים עליו. מה הבעיה בכך אתם שואלים?

תפיסת ההצלחה של הילד צומחת על יסודות דעותיהם של אחרים – בתחילת חייו יהיו אלה הוריו ומשפחתו ובהמשך חבריו ומוריו. ילד בן שנתיים שמצייר ציור ומקבל מחמאות מהוריו על יכולותיו ועל הציור: ״איזה ציור יפה״, ״אתה כל כך מוכשר״, ״כל הכבוד! זה מושלם״, אמנם נהנה מתשומת הלב אבל מיד צריך עוד ועוד ממנה, כל כך הרבה שהוא מאבד את היכולת להבין מה דעתו על ציור או על כל עיסוק אחר. הוא מיד לוקח פיסת נייר, משרבט משהו ומבקש עוד פידבק ועוד אחד.

כך נוצרת המשוואה: אם חושבים שאני מוצלח, אני מוצלח.

והאתגר: מה אני צריך לעשות כדי שיראו ויאהבו אותי.

כשילד כזה יוצא מבועת הגיל הרך הוא עלול לקחת מאוד קשה דעות שליליות על מעשיו והישגיו.

להבדיל מכך, דמיינו מצב שילד תמיד מקבל פידבק כזה על חוויותיו ודעותיו:

ילד: אבא זה יפה?

האב: אני רואה שאתה גאה בתוצאה, שנהנית מהציור והשתמשת בהרבה צבעים. אני אוהב את זה”.

הילד: “אז זה יפה?”

האב: “אתה אוהב את זה?”

הילד : “כן”

האב : “אז כן”

דעתנו כהורים/מחנכים לא רלוונטית לתפיסת ההצלחה של הילד. תפקידנו לעזור לו להקשיב לדעותיו, לתחושותיו, לדרכו ובעצם לעצמו.

כשילד יודע מה הוא אוהב הוא עסוק בלשפר את העשייה שלו. הוא כמובן לא יכול להתעלם מהעולם שסביבו ומהשוואות אבל במקום שהשאלה הפנימית שתנחה אותו תהיה: ״אוהבים אותי?” או “מה אני צריך לעשות כדי שיאהבו אותי?״ בכוחנו לשנות את השאלה הפנימית ל: ״אני אוהב את זה? טוב לי? ומה יכול לעזור לי? מה אני יכול לעשות כדי שיהיה לי טוב?

תחושת הצלחה היא בפרטים הקטנים. אני יכול להיכשל כלכלית בפרויקט אבל לצאת שמח ומרוגש כי הצלחתי ללמוד בדיוק את מה שחסר לי ולהבין מהו הפרויקט הבא ואיך אני רוצה לבצעו.

בשביל להתייחס לפרויקט כמשימה לימודית ולא רק כהצלחה או כישלון, ילדים צריכים לגדול בסביבה שמאפשרת להם לחקור את הרגש שלהם, את מה שהם אוהבים ולמה, את הדרך שבה הם השיגו את מה שהשיגו. לפעמים הדעות שלנו רק מפריעות להם להבין את עצמם ואת הדעות שלהם.

* דרור כהן הוא גנן ומרצה על תקשורת אפקטיבית עם ילדים. מנכ”ל עמותת “החופש לגדול” ומנהל גן הילדים “דרור של גן”.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
המשפחה המערבית – זן בסכנת הכחדה

ד"ר משה רט

העובדה שבארה"ב יש אחוזי גירושים גבוהים ומוסד המשפחה המסורתי הולך ומתערער הייתה ידועה לי; אולם כשצפיתי עם ילדיי בסרט המצויר...

מדוע מפיצי טרור יכולים לפעול בטוויטר אבל טראמפ לא

ג'ק פיליפס

אין זה משנה אם אתם בעד טראמפ או נגדו. אם אתם מאוהביו או משונאיו. הנושא שלפניכם הוא עניין עקרוני. נכון למועד כתיבת...

מה גורם להתחממות – הפליטות האנושיות או השמש?

אלכס ניומן

האינטואיציה של האדם הממוצע שאינו בקיא בנושא "משבר האקלים" רומזת לו בבירור כי השמש ודאי אחראית למרבית התחממות כדור...

הודעת המערכת

מערכת אפוק

מגזין אפוק מגנה בכל תוקף את מעצרם בסין של 11 אזרחים בטענה שהעבירו לעיתון אפוק טיימס בשפה הסינית מידע המתעד את ההגבלות החמורות שהפעיל המשטר הסיני...

כולם מדברים על החיסונים. מזמן לא דיברנו על בעיית המסכות

ד"ר פיטר וייס

אני מודה, הייתי עצבני. היו לי בערך 30 דקות להתייצב בחדר הניתוח. הפציינט היה חולה קורונה פעיל שנזקק לניתוח...

אמריקה ממשיכה להשתגע, וכעת הגיע תורם של הרופאים

ווסלי ג'יי סמית

בעוד העיניים כולן נשואות לקורונה, מגפה אחרת, מידבקת לא פחות, ממשיכה להכות גלים – מגפת "תיאוריית הגזע הביקורתית". מה...

הממשלה תקבע אלו אזרחים יצונזרו

מאיה מזרחי

תדמיינו לרגע: ראש הממשלה בנט מכנס מסיבת עיתונאים ומודיע כי ממשלת ישראל החלה לעבוד בשיתוף פעולה עם פייסבוק, טוויטר ויוטיוב...

הגיע הזמן להתעורר לג’נוסייד

איל לוינטר

ביוני השנה זכתה העיתונאית ההודית-אמריקנית מגהה ראז'אגופאלן (Megha Rajagopalan) בפרס פוליצר לשנת 2021 עבור סיקור מחנות העבודה בכפייה...

שתפו: