נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק: "הלקח הגדול ביותר מהשואה הוא החשיבות של צלם האנוש וזכויות האדם"
גלעד סלונים | 21 באפריל 2009 | מחשבות | 2 דק׳
דעה: לזכור ולא לשכוח
לראות שוב את המראות הקשים הללו. לראות את הילדים זה הכי קשה. עדיין תמימים ורכים אבל כל כך רזים וסובלים. לראות את האנשים שאיבדו כל צלם אנוש, רזים כחושים וחולים. ערמות הנעלים וערמות הבגדים.
האנשים העירומים, חשופים ומושפלים, רגע לפני ההוצאה להורג. הילדים לפני כניסתם לתאי הגזים. ההמונים יורדים מהרכבות. העדויות הקשות על ילדים שנקרעו מידי הוריהם ולא נפגשו עמם עוד לעולם.
אי אפשר להישאר אדיש לזוועות הללו. כל לב אנושי כואב כאשר הוא רואה את הזוועות הללו ולא מבין, איך זה יכול היה להתרחש? כמה רוע יש בעולם? איך העולם שתק? וכולנו נעמדים יחד, חזקים וברורים אומרים – לעולם לא עוד! אסור לתת לזוועות כאלו לחזור על עצמן.
אבל הלב כואב עוד הרבה יותר כאשר אנחנו יודעים שבזמן שאנו כואבים את העדויות הקשות של מלחמת העולם השנייה, זוועות לא פחות נוראות מתרחשות בצד השני של העולם. ברגעים אלו ממש, בעודנו מתמודדים עם הסבל של הורינו וסבינו והורי סבינו, בסין מתרגלי פאלון גונגבסין סובלים עינויים איומים במחנות עבודה רק בגלל אמונתם.
בדומה לזוועות שאנו רואים במסכים, מדובר בילדים תמימים שמעונים למוות, באנשים רזים שאיבדו כל צלם אנוש, באנשים שמוחזקים עד שירצחו אותם כדי למכור את איבריהם, בנשים שנזרקות עירומות לתאי מעצר של אנסים. אנשים תמימים שהאכילו אותם בצואה, מנעו מהם שינה, שטפו את מוחם, ריסקו את עצמותיהם וחשמלו אותם. ברגע זה הם זרוקים במרתף נעול של מחנה עבודה בכפייה אי שם בסין. בעוד 60 שנה יציגו את תמונותיהם באירועים ויספרו את הסיפור שלהם, אז שוב ישאלו: איך זה קרה? איך העולם נתן לזה לקרות? הם יעמדו חזקים וברורים ויבטיחו – לעולם לא עוד!
גברת רן שו-ג'יה לפני מותה היתה מאוד חלשה, רזה וסבלה מתת-תזונה – באדיבות אתר ClearWisdom.net
בינתיים הנשיא שלנו, שהקריא נאום נרגש ביד ושם והבטיח שלעולם לא עוד, ייפגש עם שר החוץ הסיני, בין האחראים לפשעים הללו. נשיא ישראל ימנע מכתבי האפוק טיימס לסקר את הפגישה, כדי שחלילה לא ייפגעו היחסים הדיפלומטים. מאות אנשי עסקים ימשיכו לעשות עסקים בסין, התעשייה הצבאית שלנו תמכור להם נשק ומשרד החוץ הישראלי ימשיך לגונן בקנאות על מערכת היחסים עם סין למען האינטרסים שלנו.
כואב להיות ישראלי ביום השואה 2009. כואב לראות כמה סבל עברנו וכמה קשה לנו ללמוד. בסרט שנעשה על חייו של מי שהיה התובע הראשי במשפט אייכמן, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, על ידי רשות השידור בשנת 2005, אמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק כי הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד ממשפט אייכמן ומהשואה בכלל, הוא כמה חשוב לשמור על זכויות האדם ועל צלם האנוש – לשמור עליהם בכל מחיר. ההיסטוריה נתנה לעם ישראל ניסיון חיים נדיר להבין רדיפה מה היא. אסור לנו להפנות עורף לדברים שעברו הורינו.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
תמונה ממחנה הריכוז בוכנוואלד, 1945
עוד כתבות של גלעד סלונים
דעה: לזכור ולא לשכוח
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק: "הלקח הגדול ביותר מהשואה הוא החשיבות של צלם האנוש וזכויות האדם"
גלעד סלונים | 21 באפריל 2009 | מחשבות | 4 דק׳
תמונה ממחנה הריכוז בוכנוואלד, 1945
לראות שוב את המראות הקשים הללו. לראות את הילדים זה הכי קשה. עדיין תמימים ורכים אבל כל כך רזים וסובלים. לראות את האנשים שאיבדו כל צלם אנוש, רזים כחושים וחולים. ערמות הנעלים וערמות הבגדים.
האנשים העירומים, חשופים ומושפלים, רגע לפני ההוצאה להורג. הילדים לפני כניסתם לתאי הגזים. ההמונים יורדים מהרכבות. העדויות הקשות על ילדים שנקרעו מידי הוריהם ולא נפגשו עמם עוד לעולם.
אי אפשר להישאר אדיש לזוועות הללו. כל לב אנושי כואב כאשר הוא רואה את הזוועות הללו ולא מבין, איך זה יכול היה להתרחש? כמה רוע יש בעולם? איך העולם שתק? וכולנו נעמדים יחד, חזקים וברורים אומרים – לעולם לא עוד! אסור לתת לזוועות כאלו לחזור על עצמן.
אבל הלב כואב עוד הרבה יותר כאשר אנחנו יודעים שבזמן שאנו כואבים את העדויות הקשות של מלחמת העולם השנייה, זוועות לא פחות נוראות מתרחשות בצד השני של העולם. ברגעים אלו ממש, בעודנו מתמודדים עם הסבל של הורינו וסבינו והורי סבינו, בסין מתרגלי פאלון גונגבסין סובלים עינויים איומים במחנות עבודה רק בגלל אמונתם.
בדומה לזוועות שאנו רואים במסכים, מדובר בילדים תמימים שמעונים למוות, באנשים רזים שאיבדו כל צלם אנוש, באנשים שמוחזקים עד שירצחו אותם כדי למכור את איבריהם, בנשים שנזרקות עירומות לתאי מעצר של אנסים. אנשים תמימים שהאכילו אותם בצואה, מנעו מהם שינה, שטפו את מוחם, ריסקו את עצמותיהם וחשמלו אותם. ברגע זה הם זרוקים במרתף נעול של מחנה עבודה בכפייה אי שם בסין. בעוד 60 שנה יציגו את תמונותיהם באירועים ויספרו את הסיפור שלהם, אז שוב ישאלו: איך זה קרה? איך העולם נתן לזה לקרות? הם יעמדו חזקים וברורים ויבטיחו – לעולם לא עוד!
גברת רן שו-ג'יה לפני מותה היתה מאוד חלשה, רזה וסבלה מתת-תזונה – באדיבות אתר ClearWisdom.net
בינתיים הנשיא שלנו, שהקריא נאום נרגש ביד ושם והבטיח שלעולם לא עוד, ייפגש עם שר החוץ הסיני, בין האחראים לפשעים הללו. נשיא ישראל ימנע מכתבי האפוק טיימס לסקר את הפגישה, כדי שחלילה לא ייפגעו היחסים הדיפלומטים. מאות אנשי עסקים ימשיכו לעשות עסקים בסין, התעשייה הצבאית שלנו תמכור להם נשק ומשרד החוץ הישראלי ימשיך לגונן בקנאות על מערכת היחסים עם סין למען האינטרסים שלנו.
כואב להיות ישראלי ביום השואה 2009. כואב לראות כמה סבל עברנו וכמה קשה לנו ללמוד. בסרט שנעשה על חייו של מי שהיה התובע הראשי במשפט אייכמן, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, על ידי רשות השידור בשנת 2005, אמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק כי הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד ממשפט אייכמן ומהשואה בכלל, הוא כמה חשוב לשמור על זכויות האדם ועל צלם האנוש – לשמור עליהם בכל מחיר. ההיסטוריה נתנה לעם ישראל ניסיון חיים נדיר להבין רדיפה מה היא. אסור לנו להפנות עורף לדברים שעברו הורינו.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
