השאלה האם לאפשר לנשים טרנסג'נדריות (גברים ביולוגיים ששינו את המגדר שלהם) להשתתף בתחרויות ספורט של נשים היא שאלה שנויה במחלוקת היום.

התומכים טוענים שעקב טיפולים שעברו, רמת הורמון הטסטוסטרון בדמם, המשפיעה על מסת השריר, על אחוז השומן בגוף ועל כמות תאי הדם האדומים, נמוכה מספיק כדי שהם יהיו שווים בכוחם לנשים. המתנגדים טוענים שלגברים ביולוגיים כאלה יש עדיין יתרונות פיזיולוגיים לא הוגנים בשל התפתחותם המוקדמת כגברים.

במחקר חדש שפורסם בז'ורנל הבריטי לרפואת ספורט (BJSM), חוקרים מאוניברסיטת סאו-פאולו ניסו לפתור זאת. הם גייסו 15 נשים טרנסג'נדריות בגיל ממוצע של 34 שעברו טיפול הורמונלי ארוך טווח (הגיל החציוני להתחלת הטיפול היה 17). וגייסו גם גברים ונשים באותו גיל ובאותה רמת פעילות גופנית.

כל המשתתפים הוזמנו למעבדה ועברו בדיקות מטבוליות ופיזיות שונות (רמות טסטוסטרון, אינדקס מסת הגוף, מסת השריר ואחוז השומן). לאחר מכן נערכו להם מבחני חוזק ויכולת לב-ריאה ("היכולת המקסימלית של מערכת הלב וכלי הדם לספק חמצן לשריר השלד, ויכולתם של השרירים להוציא חמצן מהדם").

החוקרים גילו שלמרות שלנשים הטרנסג'נדריות היו רמות טסטוסטרון זהות לאלה של הנשים, מסת שריר השלד שלהן הייתה גדולה בכ-40%, הן היו חזקות בכ-19% ויכולת לב-ריאה שלהן הייתה גדולה בכ-20%. באופן כללי, מדדי הנשים הטרנסג'נדריות היו איפשהו באמצע על הסקלה שבין נשים לגברים. החוקרים כתבו כי טיפולים הורמונליים ארוכי טווח "לא הספיקו כדי להעביר לחלוטין את הרכב הגוף של נשים טרנסג'נדריות לדפוס הנשי".

חסרונו של המחקר הוא במדגם הקטן שלו, ובטווח הגילים שבחן. המחקר לא בחן תלמידי תיכון או סטודנטים בגילאי קולג' – טווח גילים בו האתלטים משתתפים בדרך כלל בתחרויות ספורט. למרות זאת, הוא הראה שאפילו לנשים טרנסג'נדריות שעברו טיפול הורמונלי ארוך טווח ורמות הטסטוסטרון שלהן דומות לנשים, יש כנראה יתרון פיזי משמעותי על פני נשים ביולוגיות.

על פי כללי איגוד הספורט האמריקני NCAA והוועד האולימפי הבין-לאומי, נשים טרנסג'נדריות כאלה מורשות לשחק או להתחרות בספורט נשים.