כמה נרגשים היו ההורים כאשר ילדם הקטן עמד לעלות לכיתה א'. נגמרו הימים בהם הוא בילה את רוב ימיו במשחקים ובקפיצות עם חברים. כעת הוא יתבגר, ילמד ויעשה עם עצמו משהו. אלא שלא עברו כמה חודשים וההורים קיבלו טלפון ראשון מהמורה. "לילד שלכם קשה לשבת בכיתה", "הוא תזזיתי מדי", "הוא לא מסוגל להתרכז". בכיתה ב' הם כבר קיבלו טלפון מהיועצת ומהמנהלת שהזמינו אותם לשיחה אישית. "נראה שיש משהו שמפריע לילד שלכם", הן אמרו, "אבל אפשר לטפל בזה, וגם כדאי לטפל בזה תרופתית". לקינוח הוסיפו: "אם לא תעשו דבר, זה עלול לפגוע בביטחון העצמי שלו".

אף על פי שההורים הכירו את בנם היטב, השיחה גרמה להם לחשוד שהמצב מתדרדר גם מחוץ לשעות בית הספר, כיוון שהילד מפגין חוסר מנוחה. לכן הם נענו לבקשת המנהלת ושלחו את הילד לנוירולוג. הנוירולוג התבונן בילד וקבע מייד כי יש סימפטומים ברורים המראים שלילד יש הפרעת קשב וריכוז.